ציפורן אדומה. פרק 25.

פרק 25:
"מה?" היא סובבה אליי את מבטה.
"מה ששמעת. יש דם במקרר שלי." חזרתי על עצמי.
"לא יכול להיות…" סאקויה אמרה ופתחה את המקרר. דם טפטף ברצפה.
"יופי, עכשיו אצטרך לנקות." נאנחתי ולקחתי את הסמרטוט.
"זה לא מה שחשוב.. חייבים להגיד את זה לניילה." לאחר שניה היא הוסיפה: "רגע אחד! זאת בטח היא! ידעתי שלא סומכים על זאבים!"
"לא!" עצרתי אותה מלחשוב אפילו על זה. "לניילה יש את הלב הכי טוב, רואים שהיא מלאכית."
"ככה כולם חושבים. עד הרגע…"
"לא!"עצרתי אותה שוב וניקיתי את הרצפה הרטובה בדם. "מאיפה זה יכול להיות?" שאלתי את עצמי.
"אוי." היה ניראה שסאקויה נזכרה במשהו. "אני פשוט לא מאמינה.." היא הטיחה את ראשה בשולחן.
"מה קרה?" שאלתי.
"ניילה…"
"היא לא עשתה את זה!" התעצבנתי.
"לא לזה התכוונתי! אנג, הוא בטח אכל איזה חיה וניילה שמרה גם לה. בכל זאת, היא זאבה."
"איכס." עברה לי צמרמורת בגוף.
"ככה גם בני האדם היו. לפני הפינוקים."
"אז מזל שיש את הפינוקים האלה."
"כן.. טוב חזרתי לטלוויזיה."
"רגע!" עצרתי אותה. "את יכולה לנקות איתי את הדם?" התחננתי.
"רציני?" הנהנתי."מפונקת." היא סיננה ולקחה קופסא מלאה בדם וזרקה.
"רגע, היא לא רצתה לאכול את זה?" שאלתי.
"היא אכלה, אבל שכחה את השאריות. עוד מפונקת."
"איכס. היא יכלה להגיד לנו. זה מגעיל וגם מבהיל."
"נגיד לה. אבל אחרי הטלוויזיה." סאקויה אמרה וחזרה לצפות בטלוויזיה. אני לא מבינה מה מעניין בטלוויזיה כל כך.
פניתי לגינה, שם ראיתי את ניילה משחקת עם אנג בכדור.
"ניילה.. למה השארת דם במקרר? זה ממש מגעיל ומבהיל." הטפתי לה ולקחתי את הכדור מידיה. אנג פשוט פנה למלונה, כאילו המשחק נגמר.
"אבל.." היא נבהלה. "אני לא השארתי דם במקרר."
"את.. לא?" הופתעתי.
"לא. מי זה יכול להיות?" היא שאלה.
"זאת לא.." ישר ניילה עצרה אותי.
"כן זאת היא! היא בטח רצתה לגרש אותי, שתחשבי שאני בוגדת!" היא אמרה בכעס.
"וואו, וואו! זה לא נכון! היא לא האשימה אותך בבגידה. היא האשימה אותך בלהשאיר דם מטפטף של חיה. " עצרתי אותה מללכת לסאקויה ולהכות אותה.
"אה." היא השפילה את מבטה. "אפשר את הכדור?" היא שאלה. הושטתי לה את הכדור. היא קברה אותו באיזה עיגול בגינה.
"למה את קוברת?"
"אנג לא יבין שאני לא רוצה לשחק יותר. אם אתן לו, הוא יחשוב שאני רוצה לשחק עוד."
"אז קברת את זה. איך סימנת את העיגול?" שאלתי והצבעתי על העיגול המסומן.
"לא סימנתי. זה היה ככה."
"את.. לא? אבל.. שמה קבורה מריה." נבהלתי.
"אני קברתי כדור עם בן אדם?" היא נבהלה גם. הנהנתי לה.
"אוי לא, אוי לא!" היא אמרה בפחד. היא לקחה את הכדור במהירות מהדשא.
"מה קרה?"
"הערנו את מירה! להשאיר דם זה הסימן הראשון לרוח רפאים רוצחת."
"אוי לא, אוי לא!" נבהלתי גם. "היא רוצה לרצוח אותי, ראשונה. אנחנו חייבות לברוח מכאן. הוריי צריכים גם ללכת. הבית הזה רדוף."
"צודקת. בואי ניקח את סאקויה לפני שיהיה מאוחר מדי." ניילה אמרה ופנתה במהירות לביתי. אני יחד איתה רצתי.
אבל זה היה מאוחר מדי. הרוח של מירה החזיקה בצווארה של סאקויה.
"אני.. לא מסוגלת לזוז…" סאקויה אמרה בפחד ובקושי.
הבטתי ברוח. היא הייתה אומללה. לרוח קראו מירה. מירה החזיקה בידה את החרב הזהוב שלה.
ביד השנייה היא חנקה את סאקויה.
"תעזבי אותה." אמרתי.
"למה שאעזוב? את הסיבה לזה שלא אעזוב אותה." מירה העלתה בפנייה חיוך מרושע.
"תתמודדי איתי." אמרתי.
"את הסיבה לזה שהחיים שלי נגמרו. היה לך מזל גדול. חבל שהוא נגמר." היא הקריבה את יידה לסאקויה, שנעשתה כחולה.
"אז תילחמי איתי. או שאת פחדנית מדי?"
"בסדר." היא אמרה ושיחררה את סאקויה. מיד סאקויה ברחה למטבח. איזה אומץ. אבל איזה טיפשה אני, אי אפשר להילחם ברוח! היא שקופה! לפתע ניילה יללה. היא משכה את מבטי ואת מבטה של מירה אליה. פרוותה של ניילה התעצמה, השיער שלה נעלם יחד עם כל הפרווה, עיניה נהפכו לעיניי זאב והזנב שלה התארך. שיניה גדלו יחד איתו והפכו לחדות הרבה יותר. היא הלכה על ארבע ולידיה נעלמו האגודלים.
"יש לנו פה זאב.. פשש…" מירה זלזלה. ניילה התחילה להתעצבן. "עדיין לא הבנתם שאתן לא יכולות להילחם ברוח?" היא צחקה. "אבל אני יכולה להרוג אותכם." היא אמרה וזרקה עליי את חרבה. התחמקתי.
"אוי, עד שאגיע לחרב. טוב, תזרקי אותה אליי. תנסי לפגוע בי נו." היא צחקה. לקחתי את החרב וזרקתי אותה מהחלון. מירה רק התעצבנה.
"זרקת את החרב שלי? עכשיו אני כועסת." היא אמרה והתחילה לזרוק עליי את כל מה שראתה. הסתתרתי בספה. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם כאלה דברים. "פחדנית. אני הולכת לקחת את החרב שלי." היא אמרה ויצאה מהבית.
"הצלחתי." אמרתי וקמתי מהספה.
"מצאתי!" סאקויה אמרה והוציאה שום מהמטבח.
"שום? זה הכול אגדות. זה לא באמת יעזור." אמרתי בזלזול.
"חכי ותיראי. רגע אחד! איפה מריה?" היא שאלה והביטה מסביב.
"אופס?" שאלתי.
"אני פה!" מירה הגיעה והבהילה את כולנו. החרב הייתה בידיה. מיד סאקויה זרקה עלייה את השום.
"מה.." מריה התחילה להשתעל בעוצמה. "שום.."
"אני לא מאמינה שזה עובד." נדהמתי. סאקויה חייכה לה חיוך ניצחון.
הרוח של מריה התפוגגה. לא כמו אבק, אלא כמו גז.
"אז זהו? הבית לא רדוף רוחות יותר?" שאלתי בהקלה.
"לא." ניילה חזרה לעצמה. "צריך יותר משום מסכן בשביל להעלים רוח. היא נעלמה רק למשך זמן קצר. אנחנו חייבים לעזוב את הבית."