מהצוק

נשימה,
מבט,
שוב נשימה.
היא מביטה על מים, שהיו צלולים כך שיכלה לראות את בבואתה בהם. הפעם היא ישבה בקצה הצוק הגבוה, שממנו היא יכלה לראות את הכל. לפעמים היא הרגישה ממש כאילו היא רואה את כל העולם.
הצוק היה מחובר למפל מים שבתחתית היה אגם רחב. לפעמים היא היתה בטוחה שהיא רואה בו דגים, או את הקשת החלשה שהיתה נוצרת מנתזי המים.
מה היא עושה פה בעצם? היא בכלל היתה בדרך לבית שלה.
אבל…
משהו, משהו משך אותה לפה, הכריח אותה לבוא לפה. היא הביטה שוב אל מעבר לקצה, אל המים הצלולים שמראם היה מפתה. מפתה במגע, מפתה ביופי.
רוח קלה נשבה, מעיפה את שערה לכל הכיוונים ואז החלה מתחזקת, פראית.
היא ניסתה להיאחז בדבר מה אך לא היה שם דבר. לא עץ או ענף, אפילו לא סלע גדול מספיק. בדיוק כשהיא חשבה שהיא עומדת ליפול מהצוק,
הרוח נדמה. כאילו קראה את דאגותיה.
הילדה נשמה בהקלה. ציפור קטנה שהיתה שם נחתה והתיישבה לידה. "תגידי ציפור, איך זה לעוף?" שאלה אותה לפתע הילדה. הציפור סובבה את ראשה לכיוונה, כאילו יודעת שהיא מדברת אליה.
"איך זה לראות את כל העולם מלמעלה? איך זה להרגיש את משב הרוח ככה?" הציפור לא החזירה לה תשובה, רק הביטה בה בשקט ומידי פעם השמיע קולות מוזרים שהילדה לא ידעה את פשרם.
"את יודעת… הייתי רוצה לנסות את זה, ליפול, להרגיש את כל העולם בתזוזה. את חושבת שכדאי לי?" אם הציפור הבינה או לא, את זה הילדה לא תוכל לדעת, אך כמה דקות אחרי השאלה, הפיגה הציפור את השקט. היא פרשה את כנפיה והמריאה למעלה, אל העננים, ואז שבה וצנחה על האגם למטה, עושה את דרכה בקלילות ומידי פעם גם מסתובבת באוויר. כשגמרה היא התיישבה על האדמה והביטה אל ראש הצוק, כאילו מכוונת את עיניה אל הילדה.
"כן… זאת הרגשה נפלאה בטח נכון?" הילדה קמה ממקומה, מנערת את בגדיה מאבק והחול שנדבק בהם.
היא הביטה במים. "פעם שלישית גלידה" צחקקה הילדה לעצמה. היא לקחה נשימה עמוקה, פרסה את ידיה לצדדים,

ונפלה מין הצוק.

הנפילה היתה מהירה והמים התקרבו מהר למרות גובהו של הצוק, אך לה כל זה לא שינה. היא הרגישה את כל העולם זז באיטיות, את הצבעים מתערבבים אחד בשני, את הרוח שורקת… ממש כמו היא דמיינה תמיד.
אך בסוף הנפילה, מגע המים.
הם היו קרים אך חמים באותו זמן. היא פגעה בהם בעוצמה. עוצמה רבה מידי.

ראשה נח מעל המים, חיוך קטן היה על פניה השלוות, הקפואות. עיניה הביטו אל השמיים, לא רואות.