נשאבת – פרק 1

"אלין?" מילמלתי בשאלה.
היא פקחה עיניים וענתה לי:
"אני רואה שגם את ערה"
אני עניתי:
"אם לאמר את האמת, אני לא מפה. אני הייתי בבית שלי ו…"
מולי הייתה מראה.
השער שלי…
הוא היה כמו תמיד!
חום בהיר! עד קצת מעל הכתפיים, מעט אלכסוני…
כמו תמיד!
אלין הבינה, כנראה, שאני שמתי לב לשער.
"בגלל שזה לא העולם שלך, את לא חולה פה" הסבירה.
"אני…" רציתי לשאול איך הגעתי לפה, אבל שהרמתי את ידי גיליתי שיש לי כפפות עור חומות.
הבטתי בלבוש שלי וגיליתי שאני לא לובשת עוד את הגופייה הלנה עם הלב הורוד. ולא את מכנס הפיז'מה הלבן-מפוספס שלי. הייתי לבושה בחליפת עור שחורה המורכבת מחולצה אפורה-כהה רגילה ווסט עור שחור. המכנסיים היו שחורים, מעור וצמודים. הם היו קצרים, אבל לא יותר מדי. המגפיי עור השחורים, עד הברך, היו מדהימים, ונוחים.
"אני רוצה לדעת איך הגעתי לפה!" אמרתי בטון דורש.
"הייתי צריכה שותפה למשימה" אמרה אלין במשיכת כתף.
"אבל למה אני?" שאלתי.
"כי את היחידה שיכולתי להביא. הנערות מהכפר לא רצו לבוא, אז השתמשתי באבן הירקן הלבן" ענתה.
"הירקן הלבן?" שאלתי. על זה לא קראתי.
"אבן מיוחדת שמאפשרת לך להביא מישהו שקורא את הסיפור" הסבירה.
"אה" אמרתי. לא היה לי משהו אחר להגיד.
"את היחידה שקראת ברגעים אלו, אז…" השלימה את התשובה לדרישה שלי.
"אבל המשפחה לא תדאג?" שאלתי בחשש.
"הם לא ירגישו שנעלמת!" אמרה בליווי צחוק.
"אוקיי" עניתי.
השיחה נגמרה. יצאנו מהאוהל.
אכלנו ארוחת בוקר.
שמעתי רחשים.
"הזאב! קראתי בבהלה.
"מה?" שאלה אלין.
הקריאה הבהולה שלי הפתיעה אותה.
"שלום לכככן בנות"
אמר הזאב.
רגע. מה???
בספר הוא אומר.
"שלום לך אלין!"
ואז"
"הפייה המרושעת מוסרת שהיא תתפוס אותך!"
הוא רואה אותי?
המחשבה הפחידה אותי. הייתי בטוחה שאני לא אשפיע.
הזאב אמר:
"הפייה הרעה מוסרת, שהיא תהרוג אותך! אז אלין, תיזהרי. וגם תשמרי טוב-טוב על הידידה שלך…"
הוא רץ משם ונעלם בתוך שער.
אלין לא נראתה מפוחדת.

-בינתיים בטירה-
"היא הגיעה" אמר הזאב בקולו מחוספס.
"מי?" שאל קול אפל.
"הילדה מהנבואה…." ענה הזאב.