חלום של מלאכים 30

הלילה התחיל לרדת ועדיין לא שמענו דבר מרו. אני מניחה שהיא בטח מנסה כמה וכמה פעמים, אולי פשוט צריך לתת לה משהו שימריץ אותה.
"היי תגידי, למה את לא מצילה את הילד וזהו? אני יודע שאת יכולה לעשות את זה-"
"ששש!!" השתקתי אותו מהר ונתתי לו מכה קלה בראש. "היא יכולה לשמוע אותך! אני לא יכולה להציל את הילד, זה לא מגדר תפקידי. אני אמורה רק לגונן עליה בזמן שהצוות שלי עורכים חיפושים אחר חסר הפנים, אני לא אמורה לקחת חסות אחר עוד אנושיים." פניי נפלו מעט אך חזרתי לעצמי מהר. "בוא נעשה עסקה. אם אתה הולך לשם עכשיו ומחייה את שי, אני אתן לך את הקמע שלך." התהפכתי בגבי עליו וחיכיתי לתשובתו. השקט שרר העיק עליי. למה הוא לא אומר שום דבר?
"לא."
רגע רגע רגע, לא?! "לא… מה זאת אומרת לא?" שאלתי אותו והפנתי את ראשי לכיוונו במהירות. הוא היה באותה תנוחה כמו מקודם והביט בי בפנים אדישות. "אין עסקה. אני לא רוצה את הקמע." הוא חזר להביט בשעמום בשמיים. "אבל… אבל חשבתי שזה הדבר שאתה הכי רוצה! אתה רדפת אחריי רק בשביל זה! אני-"
"הדבר שאני הכי רוצה? לא… זה ממש לא הקמע. אני רוצה אותו כי הוא אמור להיות שלי, ואני יודע את זה. אבל אני לא אקח אותו ממש עכשיו, לא, אני אולי לא יודע מה הסיבה הפתאומית שהצעת אותו, אבל אני לא אקח אותו." הוא נעמד על רגליו וניער את בגדיו. הוא התחיל ללכת חזרה לעבר הכיוון שממנו הוא גרר אותי קודם לכן.
"לאן אתה הולך?" שאלתי אותו באי הבנה. "רצית שאני יציל את הילד לא?" הוא עשה עוד פסיעה אחת ונעלם, כנראה שיגר את עצמו לשם מהר יותר. אני מודה שZ הצליח לבלבל אותי. פתאום הוא לא רוצה את הקמע שלו? טוב, אני מניחה שהוא כבר יסביר לי יותר מאוחר, וחוץ מזה, אני חושבת שאני יותר מפחדת ממה שהוא עלול לבקש במקום.
התחלתי ללכת לעבר 'המערה' – או הבית, כמו שהם רוצים שאני יקרא לזה. ראיתי את זא'ד ורו יושבים בחוץ. הוא פעם צעק עליה פעם שיבח אותה על כך שהיא מתקדמת. הם היו כל כך… טוב, אין לי מילה מדויקת לתאר את זה, זה יותר כמו מליון מילים. שמחים, שונאים, שונים, תאומים, חשיבה אחת… הם פשוט היו הם, רק ביחד. 'אולי הוא יכול ללמד אותה יותר טוב ממני…' חשבתי בעגמומיות. כשנכנסתי למערה לא האמנתי למה שראיתי. Fו E שכבו על מיטות קטנות שהיו שם (שהם למעשה כמה בדים אחד על השני) ונראו נורא. שריטות, חתכים. סימנים אדומים ולבנים היו על גופם והעידו על כך שהמכות שקיבלו היו פיזיות וקוסמיות. עיניהם היו עצומות.
"מה… מה קרה להם?!" שאלתי ופאניקה היתה טבולה בקולי. שאר הצוות שישב לידם הביט בי בספק פחד ספק עצב. "היינו- היינו בחיפוש אחר… את יודעת, ואז F אמר שהוא מצא קצה חוט. אמרנו לו שיחכה לנו אבל הוא לא הקשיב לנו ו E הלך איתו. עד שבאנו אליהם הם כבר היו במצב הזה ו *הם ברחו לנו." זה היה D שדיבר, והוא לא הביט בי בעיניים, הוא לא הביט באף אחד. הוא היה כשקוע עמוק איפשהו. בדקתי את מצבם של חבריי. הם היו צריכים טיפול, עזרה מהסוג שאני לבדי לא אוכל להגיש להם. אין ברירה…
"טוב, תראו מה נעשה. אני יודעת שזה נופל עליכם בבום עכשיו, ושאתם לא תסכימו ותשנאו אותי אחרי זה, אבל אנחנו צריכים לשלוח את F ו E חזרה לעדן, הם זקוקים לטיפול רפואי שאני לא יכולה להגיש להם לבד-"
"אנחנו לא יכולים לעזור?"
"הכישורים שלכם ברפואה לא מושלמים לכדי רופא מוסמך, אלא אם מישהו מכם עבר את הקורס?" הם הביטו בי במבוכה, שכן אף אחד מהם לא עבר את הקורס באמת.
"אבל… אבל זה לפתוח את השערים! והאנרגיה שדרושה… את מוכנה להסתכן בדבר כזה?" נשכתי את שפתיי. אתם לא צריכים להזכיר לי את זה! אני רק מנסה לעזור להם! רציתי לצעוק לעברם אבל שתקתי. "אין ברירה." עניתי לבסוף. "אני לא יכולה לתת להם למות כאן…" קולי הפך ללחישה חרישית ועיני נפערו בהפתעה כשפתאום כששמעתי את D אומר "בסדר, אני אבוא איתם."
"מה?!" נשמעה קריאה מצד B ו C. "מישהו הרי צריך להסביר את מצבם וללוות אותם למראה לא?" עיני המלאות הקלה הביטו בו בהכרת תודה רבה והוא רק השיב לי בנדנוד ראש קל וחיוך קטן.
"טוב, אז בואו נפתח את השערים."