אנחנו רק ידידים! (1D) פרק 2

–פרק 2–
10 שנים לפני האודישן:
ההיתי אז בת שמונה, עוד לא כל כך הבנתי מה קורה מסביבי.
המון אנשים היו באים לבית של דודה רייצ'ל, הם היו ניגשים אליי ואל אחותי הקטנה מייסי, מחבקים אותנו, אומרים שהכל יהיה בסדר, ונותנים לנו מלא מתנות וממתקים.
לא ידעתי אז למה החליטו להביא אותי יום אחד אחרי הבית ספר לבית של דודה במקום לבית שלי.
היו לי עוד 6 אחים גדולים. ראיתי את כולם בוכים, לא הבנתי למה ואז אחי הגדול טום ניגש אליי ואמר לי:
"שירה, אלוהים החליט לקחת אליו לבית את אמא ואבא".
לא הבנתי למה הוא מתכוון, הרי אלוהים חיי בשמים ולשמיים אי אפשר להגיע סתם ככה.
פתאום עברה בי צמרמורת. לא, לא יכול ליהיות שאבא ואמא בשמיים! אני רוצה אותם ליידי! אני לא רוצה ליהיות רחוק מהם!
התחלתי לצרוח…… בכיתי במשך יומיים ללא הפסקה.
אחותי מייסי לא הבינה עדין מה קרה, אבל ניסתה לעודד אותי ואמרה לי:
"אמא ואבא עוד יחזרו, הם הלכו לקניות והם יקנו לי גם סוכריות גומי, הם הבטיחו לי".
המילים האלו גרמו לי לצער רב יותר, הרי מייסי לא הבינה שהם נפגעו בתאונת דרכים.
עברו שנים…. ההיתי אז בת 12, אני ומייסי ההינו כמו חברות היא הייתה מספרת לי הכל ואני לה.
יום אחד דודה רייצ'ל נכנסה לחדר ואמרה:
"שירה לכי מייד לנקות את השירותים".
"לא רוצה!" עניתי לה בחוצפה.
"את גרה בבית שלי ואת תעשי מה שאני אומרת לך!" היא צרחה עליי.
"את לא אמא שלי! ואת לא תגידי לי מה לעשות!" עניתי לה.
"אם לא במוח אז בכוח" היא אמרה, לקחה את המטאטא והתחילה להכות אותי בו.
כאב לי מאוד, לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצרוח.
"תישתקי ילדה מכוערת ומפונקת" היא צרחה עליי והכתה אותי יותר חזק.
התחיל לרדת לי דם. לא יכולתי לעשות כלום אלא להקשיב לה, לכן הלכתי לשירותים וניקיתי אותו.