פאנפיק על הארי פוטר – Who Am I פרק 5
פרק 5
השעון המעורר הקיץ אותי משינה בשבע בבוקר. קמתי כהרגלי בלי חשק, עייפה, התחלתי לצחצח שיניים,לשטוף פנים… בקיצור, כל הפעולות הרגילות.
לאחר כמה דקות,הלכתי למטבח אמא שלי שתתה קפה וחייכה שנכנסתי למטבח.
"איך ישנת, מותק?"
"זוועה."
היא הביטה בי באותו מבט מודאג מאתמול, פניה היו די נפולות ועיגולים שחורים מסביב לעיניה.
"מה קרה, אמא? את נראית יותר זוועה ממני. כלומר, בלי להעליב." פניתי אל הארון במטבח והוצאתי את חבילת הקורנפלקס.
היא נאנחה. "הכל בסדר, מתוקה. פשוט עבדתי אתמול עד מאוחר, הייתי עוד צריכה לעבוד על המסמכים שקיבלתי ממר ג'ונס."
"אני מקווה שאת שמה לב שהוא מנצל אותך," אמרתי בעצבנות ושפכתי חלב על הקורנפלקס.
"אל תדברי כך, שרלוט," היא נזפה. "מר ג'ונס הוא נחמד ועוזר לי הרבה-"
"מנצל אותך," קטעתי אותה ולקחתי כפית מהמגירה.
היא הנידה בראשה ויצאה מן המטבח עם כוס הקפה בידה.
ישבתי במקומי והישרתי מבט אל הצלחת. במקום שפתיתים צהובים עם חלב יופיעו מולי היו בתוך הצלחת מעטפות צהבהבות. שוב המכתבים האלה.
אחוזת אימה ,זרקתי את כל המכתבים לפח. כמובן,חשבתי שאני הוזה מפני שלא ישנתי טוב כל-כך בלילה. אבל, הזיה או לא, כבר ממש לא מתחשק לי לאכול.
עליתי לחדר, שכנעתי את עצמי שכדי לי לישון קצת. התיישבתי על המיטה, הרגשתי הרגשה מוזרה שישבתי על המיטה, התרוממתי במהירות וראיתי שבמקום השמיכה הורודה הרכה
שלל מכתבים פרוסים הציצו אלי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב דיכאון, ידעתי שהמכתבים לא יעזבו אותי עד שלא יקבלו את מבוקשם.
אולי כל העניין עם הבית ספר הזה באמת אמיתי? מי עוד היה יכול לעשות לי דברים כאלה? המפלצת שמתחת למיטה? חשבתי בבוז והצצתי ליתר ביטחון מתחתי למיטה. מיד נזכרתי שדברים שהמנהלת אמרה לי. אבא שלי, אולי בבית הספר הזה אוכל למצוא דברים שקשורים אליו. מפני שאבא שלי היה קוסם. בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי אותו כך.
ירדתי לסלון ורבצתי על הספה בדיכאון. אמי, שישבה לידי, הציצה בי מעל לכוס הקפה שלה.
"את לא מרגישה טוב, שרלוט? את הולכת לבית ספר?"
"אני-"
אבל לפני שסיימתי את המשפט צלצול פעמון נשמע מן הדלת, קפצתי מהספה במהירות וניגשתי לפתוח אותה.
"מי זה?" שאלתי במעט חשש. שום תשובה לא נשמעה, למרות ההיסוס פתחתי את הדלת.
איש זקן גבוה ורזה עמד מולי, הוא לבש גלימה שחורה שהברישה את הרצפה,זקנו הכסוף השתלשל עד למותניו, הוא הציץ בי בעיניו הכחולות המחשמלות מעל למקפי חרמש שהיו על אפו העקום. הרגשתי כאילו קרני רנטגן סורקות אותי.
"מצטער על ההפרעה." הוא פסע בחינניות אל הבית והביט בי. "את שרלוט?"
בלעתי את רוקי והנהנתי.
"מצוין." הוא חייך בסיפוק והביט אל עבר הסלון.
"שרלוט, מי זה?" אמי פסעה אל הכניסה יחד עם כוס הקפה, היא הביטה באיש המוזר ועיניה התרחבו בתדהמה.
"דמבלדור?!" כוס הקפה נשמטה מידה והתנפצה לרסיסים.
תגובות (4)
תמשיכי!!!!
אז דמבלדור לא מת ^^
*שכדאי
:O דמבלדור בא לבקר… תמשיייכייי !! ^0^
אשמח להמשך :)
המשךךךך