לרקוד – פרק 23 (1D)

חיכיתי לזאין בסטודיו הגדול והמואר , השעה קרובה לשבע בדיוק כמו שקבענו, הוא עוד לא הגיע , כנראה שבטבע שלו זה לאחר .
הפעם סלחתי , נותנת לו עוד כמה דקות בהם שיגיע לפני שבאמת אני יתעצבן, מהנשיקה אתמול הוא לא יצא מהמחשבות שלי לרגע אחד , לא סיפרתי את זה לאור כי ידעתי מה תיהיה התשובה שלה – אמרתי לך.
אז העדפתי להסתיר את זה בנתיים ממנה, גם הקשר הזה לא בדיוק מוגדר, אפילו קשר הוא לא נקרא זאת הייתה רק נשיקה .
דלתות הסטודיו הכפולות נפתחו וזאין פסע מבעדן , חיוך אוטומטי עלה על פניי כשראיתי אותו .
הוא חייך והתקרב לעברי , נותן לי חיבוק חם ונשיקה קצרה על המצח ,״נתחיל?״ שאל וניראה לחוץ כול כך , כאילו מישהו רודף אחריו .
״מה הלחץ ? , יש לנו את כול הזמן שבעולם״ אמרתי לו מרגישה את העצבים מתחילים לגאות מעל פני השטח .
״סתם, בואי נתחיל״ מלמל , הוא ניהיה מוזר, שונה, לא אותו אחד שנישק אותי אתמול אחר הצהריים .
״אמ… הכול בסדר?״ שאלתי מכווצת את גבותיי בתהיה למה הוא מתנהגת ככה, ״מעולה״ חייך לעברי וכבר עמד מוכן לריקוד.
התעלמתי ממה שקרה כרגע , פשוט הדלקתי את השיר השקט שהתנגן בקול בסטודיו הגדול , נשאבתי לתוך המילים והתנועות – נותנת לזאין להוביל אותי בדיוק כמו שרקדנו בתחנת הרכבת הישנה לפני יומיים .
התנועות שלו היו חדות , נוקשות , זה נראה כאילו הוא מפחד , לחוץ ממשהו לא מוסבר , אבל לאט לאט עם כול צעד הוא התרכך , מגעו היה יותר מלטף וחם , והוא הצמיד אותי לחיקו יותר .

הוא עזר לי להתייצב על רגליי בתום השיר והריקוד , זאת הפעם החמישית בערך שאנחנו חוזרים על התנועות שוב ושוב , אבל זה עדיין לא מספיק מושלם בשבילי , בשביל הרף להתקבל ללהקת מחול כמו שחלמתי מאז ילדותי .
לא דיברנו עוד בנינו מאז שהוא הגיע , נתנו לתנועות לדבר בשפת הגוף ולהזרים אותנו לתוך ים של רגשות .
השיר שוב התחיל להתנגן ברקע מבעד למערכת הרמקולים המשוכללת בפעם השישית , המנגינה השקטה ומיד אחר כך המילים העמוקות שכול פעם גורמות לצמרמורת בגופי .
תמיד הייתי מחוברת לשיר הזה , אין לי מושג מה גרם לי לבחור בו מההתחלה אבל תמיד הייתי מחוברת ריגשת למילים.
"This is a place where I call my home

And I built a home
For you
For me"
המילים התנגנו באוזניי , אולי בגלל שאני כול כך רחוקה מהבית שלי האמיתי שבלונדון , הגעגועים אל המשפחה , אולי בגלל זה אני אוהבת כול כך את השיר הזה.
שוב ידיו כרוכות סביב מותניי והוא מסובב אותי באוויר לאט ובעדינות בזמן שאני מותחת את ידי באוויר בקשת זורמת וחלקה .
הוא הנמיך אותי לאט עד שרגליי שוב נגעו ברצפת הפרקט החומה .
מחיאות כפיים אחידות נשמעו ברקע גורמות לי ולזאין להסתובב כאחד לדלתות הכפולות שהשיר ממשיך להתנגן בשקט .

*

הסתובבתי לכיוון הדלת וליבי צנח בתוך חזי מטה , קיללתי את עצמי באינספור קללות ארסיות .
הרגשתי את גופי חלש פתאום , דמי התפרע בפראות עזה מתחת לעורי בעורקיי .
״וואו אתם רוקדים … ממש יפה״ אמר נעצר באמצע המשפט ומסיים אותו במהירות , קולו פשוט שבר אותי לחלקים קטנים שאי אפשר לחבר אותם בחזרה , קול שקט ורם , כועס , מאוכזב , ובעיקר שבור כול כך .
״נייל״ הצלחתי לסנן מבעד לשפתיי החשוקות , קולי לא גבר על לחישה מעוות , מזווית עין ראיתי את אביה מבולבלת נורא , אך לא מתערבת .
״חיכיתי לך מחוץ למגרש בערך שעה וחצי, שומע איך המשחק מתחיל ושחקנים אחרים נכנסים במקומנו כמו שאמור היה להיות , שומע את הצפירות של תחילת המשחק וסיומו , ואני עדיין מחכה לך ליד החומה״ אמר נייל קולו קורע אותי לגזרים וליבי מחסיר פעימה עם כול דקה שקטה שעוברת .
״חשבתי שהברזת לי בשביל משהו חשוב, משהו ששווא את זה , אבל כנראה פיתחתי ציפיות יותר מידי , וחשבתי שזה בגלל סיבה ראויה לשמה, בזמן שאתה רקדת לך בלט״ אמר בכעס רב עיינים הכחולות רושפות זעם וידו מתוך הרגל עצבני עוברת בשיערו המחומצן , למרות שזה לא היה בלט , אביה רקדה בלט אני רק עזרתי לה בהרמות ובהכול .
״עכשיו אני יודע שלמילה שלך אין שום משמעות – תודה על שהראת לי את הפרצוף האמיתי שלך , רק חבל שזה אחרי שתקעת לי סכין בגב״ סינן מבעד לשפתיו בעצבים , בחיים לא ראיתי את נייל כול כך כועס , מביט בזעם וכעס כלפי אחרי שגדלנו ביחד כול השנים האורכות האלה .
״נייל אנ…״ התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי ביהנף יד שמיד עובר בשיערו הבלונדיני , ״תחסוך ממני״ אמר בקול אטום וקר כול כך , שב על עקבותיו ונעלם מטווח הראייה שלי .