לא כל הנוצץ זהב – פרק 60

שלפתי את החרב שלי במהירות, הרמתי אותה אל מול היצור, ועינו האחת, שטופת הדם בחנה אותי בעניין.
תהיתי כמה קיקלופים יש עוד בבניין הזה. קיקלופים בדרך כלל הסתובבו בחבורות של שלושה-ארבעה יצורים. הודיתי עכשיו לשיעורי הכרת המפלצות. השיעור היחיד שטרחתי להופיע בו.
"האם תתקפי בקרוב, חצויה?" הוא שאל, מקנטר.
בלעתי רוק והידקתי את האחיזה בחרב.
"אל ת-תכריח אותי להשתמש בחרב שלי, יצור." השבתי בקול רועד טיפה, לא התכוונתי להילחם במפלצת כבר ביום הראשון של המסע הזה.
הקיקלופ צחק, צחוק משועשע ומרושע.
"אני לא חושב שאת יכולה לעשות את זה. את מסוגלת לתקוף אותי בכלל?"
לקחה לי שבריר שנייה להבין את הצעד הבא שלו. הקיקלופ הסתער לכיווני, אבל אני כבר מיהרתי להתגלגל ולברוח מהמקום שבו עמדתי עד לפני רגע.
"פספסת." אמרתי.
"לא לאורך זמן." הוא הצהיר ותקף שוב.
מיהרתי להתחמק שוב, מנסה לחשוב על אסטרטגיה, משהו שיעזור לי להביס את היצור הזה. הרמתי את חרבי והידקתי את אחיזתי.
"את תתקפי אותי?" הקיקלופ הביט בי במבט חסר אמונה.
החלטתי שנכון לעכשיו- האסטרטגיה הכי טובה היא התקפה: הסתערתי לכיוונו וניסיתי להכות אותו אבל החטאתי. הוא ניסה לתפוס אותי אבל אני כבר מיהרתי לחמוק הצידה.
הרגשתי כאילו חזרתי לאימונים שלנו, דמיינתי את סוזן צורחת עליי להכות כל הזמן.
הכיתי שוב ושוב, בירך, בכתף, בכל מקום שהצלחתי להגיע אליו.
הקיקלופ שאג בזעם והעיף אותי הצידה בחבטת יד אדירה, נחבטתי בגבי בקיר וראייתי היטשטשה, נאנקתי בכאב כשנפלתי על הרצפה ולא הצלחתי להתרומם, וכל הזמן אחיזתי בחרב לא התרפתה אפילו במעט.
הקיקלופ התקרב לעברי באיטיות, מרוצה. כשהוא גהר מעליי ניצלתי את ההפתעה ואת כוח הרצון האחרון שלי ולפני שהוא הספיק להבין מה קורה נעצתי את החרב שלי בבטן שלו, עד הניצב. הוא צרח ונפל לאחור, החרב שלי עדיין הייתה תקועה בבטנו, החוד שלה בצבץ מגבו.
עצמתי עיניים בכוח וניסיתי להתאושש. נפלתי על הזרוע שלי אבל היא לא כאבה יותר מדי, לעומת זאת הגב שלי חטף את רוב המכה. ניסיתי לעמוד, לא בהצלחה רבה, כשלתי על ארבע והרמתי את מבטי. החדר היה שקט שוב.
במקום שבו היה הקיקלופ הייתה ערמת אבק צהוב ובמרכזו חרב. החרב שלי.
כשהאבק התפזר ניסיתי להתרומם שוב , אבל גם הפעם זה היה קשה, הגב שלי כאב בטירוף. התיישרתי ועצמתי עיניים, לוקחת נשימה עמוקה כדי להירגע.
קיקלופים לא מסתובבים לבד, אף פעם לא לבד. מה שאומר שמארק או אריק יכולים להיות בצרה. ואנחנו חייבים להסתלק מכאן לפני שמשהו נוסף יקרה.
ואז פתאום נשמע קול נוסף.
"החרב הקטנה שלך לא תעזור לך עכשיו, חצויה."
פקחתי את עיניי. כשרגל אחת שלו על החרב שלי, קיקלופ נוסף הביט בי בסיפוק.
"לעזאזל…" מלמלתי.
"אה, זה בסדר, תוכלי לקבל את החרב שלך." הוא בעט את החרב שלי לכיווני, הבטתי בו בהפתעה והוא שלף משהו מתכתי וקטן- סכין.
"מה התרגיל שלך?" שאלתי.
"אה, אני פשוט לא חושב שתרצי לפגוע בי. לא כשאני עלול לפגוע בחבר שלך."
הבטתי לכיוון שאליו הצביע הקיקלופ באצבעו השמנה; כבול בחבלים, ופיו חסום, אריק הביט בי, עיניו גדולות ומפוחדות.
"אריק." קולי היה צליל חנוק.
"כן, אריק, החבר שלך וגם של השני. למרות שאתם לא ממש מתים אחד על השני, את והרוכב, שניכם עדיין מחבבים מאוד את השלישי."
הוא הניד בראשו לעבר אריק כשאמר את מילתו האחרונה.
"הרמתי את החרב וניסיתי לחשוב על תוכנית פעולה. קרוב לוודאי שקיקלופ כלשהו אורב למארק, ושיש לפחות עוד קיקלופ אחד או שניים בקרבת מקום.
"אז מה התוכנית שלך?" שאלתי, ניסיתי להרוויח זמן. "אנחנו במבוי סתום."
"אנחנו מעסיקים אותך ואת החברים החצויים שלך. זאת התוכנית." הקיקלופ ענה. מסתבר שקיקלופים הם לא יצורים חכמים במיוחד.
"אתם פעולה הסחה? אז מה המטרה של זה?" שאלתי, מכווצת את המצח. עלתה לי השערה מפחידה, שלושתנו כאן בפנים, אבל אוט נשאר לבד, בחוץ.
"גנבנו את הדרקון. הוא ברשותנו." הקיקלופ חייך חיוך מרושע.
"מה אתם רוצים מהדרקון של מארק?" שאלתי. "ובשביל מי אתם עובדים?"
"בשביל אמא שלנו. אמא אדמה." הוא ענה.
כשהבנתי למי הכוונה הרמתי גבה ושאלתי: "תגיד, לגאיה לא נמאס? אין לה חיים שהיא כל פעם מנסה להיפטר מהחצויים והאלים שוב ושוב?"
"את תשלמי על זה!" הקיקלופ שאג והסתער לכיווני.
הוא למעשה, די התעלם מהעובדה שהחרב שלי הייתה בידי. הסתערתי ונעצתי אותה בצלעות של הקיקלופ, שהתמוטט על האדמה בצליל מחליא ואז הפך לאבקה צהובה שהתפזרה כמעט מיד.
ואז התמוטטתי על הרצפה, כשאני מרגישה כאילו הרגליים שלי שוקלות טון וידיי כואבות ממאמץ.
מיהרתי אל אריק ובעזרת הסכין של הקיקלופ שחררתי את פרקי ידיו ואז בעדינות הורדתי את המחסום מפיו.
"אתה בסדר?" שאלתי והעברתי את ידי על פניו, להיות בטוחה שהוא לא נפגע.
"כן, כן. לילי, אני בסדר." הוא השיב בקוצר רוח מסוים והזיז אותי הצידה. " אנחנו חייבים למצוא את מארק לפני שגם הוא יסתבך בצרות."
בדיוק באותו הרגע נשמע קול פיצוץ אדיר.
"אני חושבת…" השבתי. "שהוא כבר הסתבך בהן."