אבודים בפריז / פרק 7 (1D) ❤

-נקודת מבט אלכסה-

חזרנו אל הבר הקטן של בן , אביה נסעה אתמול ללונדון ואנחנו נשארנו בפריז . עדיין אבודים בלי שום כיוון עד שאביה תיצור איתנו קשר .
בן קיבל אותנו בברכה , בכול מקרה היו חסרים לו עובדים אז בתמורה לכך שאנחנו ישנים במחסן , אנחנו עובדים והוא משלם לנו על כול ערב 50 ארו , לא משהו מיוחד אבל מספיק לבינתיים .
שוב נמצאנו במחסן הגדול אחרי ערב עבודה נוסף ומעייף , אתמול אביה נסעה ורק אני וזאין נשארנו לבדנו .
נשכבתי על המזרן שלי הצמוד לשל אביה שעכשיו ריק , והתכסית בשמיכות מניחה את ראשי על כרית לא כול כך נוחה .
מרגישים את החיסרון של אביה , היא סוג של … צלע מקשרת .
עצמתי את עייני , במהירות מצאתי את עצמי שוקעת לשינה מלאת חלומות.

יד טלטלה את כתפי והעירה אותי , ״אלכסה , קומי בוקר טוב״ שמעתי את קולו של זאין באוזניי .
״תן לי לישון״ אמרתי בעצבים חצי ישנה ודוחפת את הכרית של אביה לתוך פניו, אבל אביה לא פה כדי להתלונן .
״קומי!״ צעק צוחק לעברי ומשך ממני את השמיכה , קור ישר עטף אותי עכשיו שהשמיכה לא הגנה עלי .
״מטומטם , למה עשית את זה!?״ צעקתי עליו עצבנית נשכבת שוב על המזרון במחאה .
״חשבתי שנילך לטייל קצת . רצית לראות את מגדל אייפל לא ?״ אמר לי , קמתי לישיבה , כשהיינו פה בחופשה לפני שזאין איבד את כול הדברים לא הספקנו ללכת למגדל אייפל ומאוד רציתי בכך.
״כן״ מלמלתי יודעת לאן הכול יוביל .
״אז תתארגני ונילך!״ אמר לי זאין , ״יש לנו 300 ארו שנותרו, אז קדימה״ אמר לי והאיץ בי לקום .
רק אביה נסעה ומחיר של יחיד עם חדר זה 100 ארו , מה300 ארו נשארו 200, ואתמול עשינו עוד 100 ארו ביחד ועוד כמה עודף קטן שנתנו חי בטיפים .
״אוקיי״ אמרתי בעצבים לבסוף קמה ממקומי ונכנס לחדר קטן הוא מין חדר רחצה מאולתר .
מקלחת קטנה , כיור ואסלה – כנראה שאנחנו לא היחידים שבן נתן לנו לישון פה .
צחצחתי את שייני , ושטפתי את הפנים במים קרים .
התלבשתי במהירות , מחליפה את הפיג׳מה לבגדים נעימים יפים וחמים .
יצאתי מהחדר הרחצה המאולתר בחזרה אל המחסן , זאין כבר היה לבוש בגינס שחור וחולצה לבנה מעל מעיל עור שחור.
״נצא?״ שאל דוחף את הכסף לכיסו .
״כן״ חייכתי אליו ויצאתי מהיציאה האחורית אל הרחוב הסואן .

הגענו לקומה הגבוה שבמגדל אייפל , כול פריז נשקפה אלי , שעות הבוקר נעימות ולא כול כך קרות .
לראות מכאן את פריז בלילה יותר יפה, אבל אני וזאין עובדים ואין לנו לכך זמן .
ערפל טשטש מעט את הנוף העוצר נשימה.
״וואו״ זה כול מה שהצלחתי לומר , מביטה לנוף הפסטורלי שמולי .
״מדהים״ שמעתי את זאין ממלמל מליידי.
הוא הביט לתוך משקפת והסתכל על הנוף , ״תראה לי גם״ חייכתי בשמחה והוזזתי אותו מהמשקפת , הבטתי לתוך המשקפת רואה נוף יפיפה של בתים ישנים ועתיקים , ניראים כמו אחוזות גדולות בסגנון הישן .
״מדהים״ מלמלתי כמו זאין , המשקפת פתאום השחירה ולעיני ראיתי בכתוביות באנגלית ואז בצרפתית – הכנס ארו כדי להמשיך בצפייה .
גלגליתי עיינים וניתקתי את עצמי מהמשקפת השחורה , ״תראי את זה , הם מצלמים תמונות ומפתחים על המקום בשתי ארו״ אמר זאין תופס בידי ומושך אותי אל עבר איש אחד שאחד בידו במצלמה בסגנון ישן שמפתחת את התמונה על המקום .
״אתה יכול לצלם אותנו?״ שאל זאין בצרפתית את הבחור שלבש מכנס שחור טיפה רחב , וחולצת פסים שחור לבן לרוחב , על ראשו כובע ברט בסגול בהיר על ראשו .
״בוודאי״ ענה בצרפתית , אני חושבת . אני לא טובה כול כך בצרפתית רק ברמה בסיסית .
עמדנו ליד המעקה , מאחורינו כול הנוף העוצר נשימה של פריז היפיפה בשעות הבוקר .
זאין חיבק אותי ביד אחת וחייך אל המצלמה , חייכתי גם אני חיוך יפה החושף טור שיניים לבנות וישרות .
״מהממים״ אמר הפעם באנגלית וגרם לי ולזאין לצחוק , ״תמונה שאתם מתנשקים?״ שאל הצלם באנגלית צולעת.
כמעט נחנקתי מהרוק של עצמי , ״לא , לא , אנחנו אחים״ אמר זאין לצלם במהירות בזמן שהתמונה שצילם יצאה מפתח קטן בקדמת המצלמה .
זה שרט אותי מעט , אנחנו לא באמת אחים , אנחנו חורגים. אביה אחותו לא אני.
זאין שילם לצלם והוא הביא לנו את התמונה , הבטתי על התמונה היפה , באמת תמונה מוצלחת .
זאין הכניס אותה ישר ובזהירות שלא תתקנט לתוך כיס פנימי וגדול במעיל העור שלו .
״בואי נילך לאכול . אני רעב!״ אמר זאין צוחק .
יצאנו ממגדל אייפל , הולכים לרחוב המלא בתי קפה לכול אורך השדרה משני הצדדים , נכנסנו לאחד מהם והתיישבנו בשולחן.
מלצרית הגיעה כעבור רגע , ״מה תרצו להזמין?״ שאלה בצרפתית , הבנתי בערך אבל לא ידעתי איך לענות לה , הצרפתית שלי גרועה .
זאין ענה לה , לעומתי לו יש צרפתית מעולה , הוא הזמין לנו אוכל שהגיע במהירות .
באגטים קטנים וחמים עם מגוון של ממרחים שונים , קארסונים מלאים בשוקולד וחלק רקים , עוגות אישיות קטנות אוכמניות ודובדבנים בדיוק כמו שאנחנו אוהבים .
התחלנו לאכול , ולדבר ולצחוק תוך כדי . מנסים להעביר את השהות האבודה שלנו בפריז . לפחות בנעימים .