עיר מעופפת 5
"ברוכים הבאים לבית החדש שלכם!" קרא הדייל עם הבגדים כחולים וגרר קדימה את עגלת המזוודות, הורי הסתרכו אחריו, משמיעים מידי פעם קריאות התפעלות.
אבא שלי הסתובב לרגע ונעץ בי מבט.
"אתה בא, בן?" שאל.
הנהנתי. "אני כבר יבוא." אמרתי.
אימי סימנה לאבי להתקדם ופנתה אליי, אימי היא די גבוהה, חיננית, ודואגת. יש לה שיער בלונדיני מנופח ועיניים ירוקות גדולות, היא לבושה בחצאית משבצות קצרה, חולצה לבנה וסוודר וורד.
היא ניגשת אליי וכורכת את זרועה סביבי.
"בוא נשב על הנדנה." היא מציעה ואני מסכים.
כשאנחנו מתנדנדים לאט, הנדנדה חורקת בקצב עדין.
"מותק." היא שואלת. "אתה רוצה לדבר על זה?"
"אני פשוט לא מבין. למה היא לא יכלה לבוא לגור פה? היינו יכולים להגיד שהיא משפחה. הם בטח היו מסכימים לעלות אותם גם."
"שקר זה לא דרך החיים, טיילור.אתה יודע את זה."
אני שותק לרגע.
"זה לא מה שלמדתי בעולם התחתון." אני אומר ונכנס לבית.
"טיילור" נאנחת אימי מאחור. אבל היא לא רודפת אחריי ולא מטרידה אותי. אני שמח על כך.
אין לי כוח לסקור את הבית, אז אני יוצא דרך הדלת האחורית ומתחיל לשוטט בחוץ, הרחובות כאן נקיים, אין כאן אוויר מזוהם והרצפה לא מלוכלכת, השכנים לא סגורים בבתיהם ואלו שבחוץ לא מעיפים אליי מבטים נפחדים. להפך, הילדים משתוללים, צוחקים ומסתובבים, הם מעיפים אליי מבטים מאושרים. הכול כאן כל כך שונה..כל כך..מושלם.
כי כאן יש לילדים תקווה, אני יכול להביט בעיניים שלהם ולהגיד את זה. הם לא ראו מה שאני ראיתי. הם חיו בעולם מושלם. עולם ללא פשע וזיהום.
אבל אני לא מרגיש מושלם, להפך, אני מרגיש כאילו קרעו חתיכה מהלב שלי והשליכו אותה לכלבים. איך יכולתי להשאיר את ליאת שמה בחוץ? איפה שהפשע משתולל ואיפה שאנשים מתחבאים מעבר לדלתות מוגנות במנעולים וקרשי עץ גדולים, ועדיין פורצים להם והורגים אותם? איפה שלילדים אין תקווה?איפה שאין ילדות משמחת כמו פה. איפה שהכול מושלם.
אני ממשיך ללכת עד שאני מגיע לצומת רחובות, הכביש הלבן מתפצל לשלושה ומכוניות אוויר צבעוניות עפות עליו במהירות, מעבר לקצה הרחוב ישנם שורת בתים ארוכה, ופה ושם יש דשא ושלטים.
מישהו מושך במכנסיי ואני מרכין את ראשי, אני רואה ילד אחד, זאטוט כמעט, יש לו שיניים שבורות מקדימה ושיער שחור מלוכלך.
"רוצה להצטרף למשחק שלנו?" הוא שואל ומצביע לכיוון חבורת ילדים קטנה שישחקה בכדור כתום.
חייכתי חיוך קטן.
"הייתי רוצה. אבל הילדות שלי נעלמה מזמן."אמרתי ועקפתי אותו כשעל פני מרוח חיוך של תחמן.
המשכתי ללכת עוד כמה דקות אבל אז סקרן אותי הילד והסתובבתי כדי לצפות בו, הוא עדיין עמד שם, תוחב אצבע אחת לפה ותוהה על מה לעזאזל דיברתי, ילדה עם קוקיות ניגשת אליו, שמה את ידה על כתפו ושואלת אותו משהו, הילד מהנהן ורץ אחרי הילדה, שנייה לפני שהוא מרים את הכדור הוא מסתכל עליי, אני מנופף לו לשלום ומרגיש צביטה קטנה בלב, אני יכולתי להיות הילד ההוא אלמלא גדלתי בעיר התחתונה. אלמלא למדתי לשרוד שם.
ואלמלא פגשתי את ליאת.
תגובות (4)
בנות!!! בבקשה תגיבו!!!
יאא תמשיכי!!זה מושלם ^^
היי זוכרת אותי? רצית נורא שאני אמשיך לכתוב את הסיפור … עשיתי משתמש חדש והחלפתי את שם הסיפור ואני אשלח לך קישור באימייל עוד מעט (:
יפה! תמשיכי!