היי,
אז זהו פחות או יותר רעיון אשר צף למוחי לצהרי אתמול, אך התעצלתי להעלותו על דף, או במקרה שלי, להקלידו לכדי קובץ 'כתבן', ובשל כך ועם זאת אפרסם זאת עכשיו..
אשמח להודיע כי פרק 14, לסיפור 'להרגיש'(לקוראיו), כתוב ולשלושת רבעיו, וסביר להניח יעלה מחר, או היום, תלוי בזמן הפנוי ובמידת העצלנות.
אני מודעת כי הרעיון צולע למדיי, כי הכתיבה עצלנית, וחוסר העריכה מובהק, ועל כך אתנצל..
אשמח לדעות, תגובות, וכדומה,
מקווה כי אהבתם
מוזמנים להציע ז'אנר

הטאבו הנודע

07/08/2013 809 צפיות 2 תגובות
היי,
אז זהו פחות או יותר רעיון אשר צף למוחי לצהרי אתמול, אך התעצלתי להעלותו על דף, או במקרה שלי, להקלידו לכדי קובץ 'כתבן', ובשל כך ועם זאת אפרסם זאת עכשיו..
אשמח להודיע כי פרק 14, לסיפור 'להרגיש'(לקוראיו), כתוב ולשלושת רבעיו, וסביר להניח יעלה מחר, או היום, תלוי בזמן הפנוי ובמידת העצלנות.
אני מודעת כי הרעיון צולע למדיי, כי הכתיבה עצלנית, וחוסר העריכה מובהק, ועל כך אתנצל..
אשמח לדעות, תגובות, וכדומה,
מקווה כי אהבתם
מוזמנים להציע ז'אנר

היא חייכה חיוך זעיר, לוטפת ברכות לבטנה התופחת, נזכרת בימים עברו, ימים עברו ואינם עוד, זיכרונות עמומים ונטולי כל זיק תקווה מסוים, נטולי כל זיק חיים, המאפיין המרכזי לחייהם, והיא אינה עוד.
היא הניחה לעיניה להיעצם בעדינות, מניחה כמו כן לדמעותיה להתאסף לזגוגיות עיניה, לעשות דרכן במורד פניה, מותירות אחריהן שובל מלח דקיק ושברירי, מותירות אחריהן כאב מר אשר אין ביכולתה לרפא. היא נשמה עמוקות, שואפת אוויר הבוקר הטרי, המרענן, מניחה לניחוחות רכים ללטף לאפה, מניחה לאורות מלטפים ללטף ברוכם לגופה. היא חייכה חיוך זעיר, מישירה מבטה אל עבר כביש האספלט ולשוליו ערימות שלג דקיקות המאיימות להרוס שלמותו הלחה.
היא סקרה אחר תפיפותיה, אחר שיערה הבלונדיני הנחפן כמעט ולמלואו תחת כובע הצמר הסגלגל שלראשה, וחיוכה רחב מאין כמותו, ושפתיה הוורדרדות והלחות חשוקות.
היא פרשה זרועותיה לצדי גופה, מגבירה קצב תפיפותיה לכדי ריצה גמלונית, עושה דרכה אל עברה, ולכוונתה עטיפת גופה. הפעם לא תניח, הפעם לא תשחרר. לא הפעם, לא.
היא איננה, וחיוכה אינו עוד, שפתיה הוורדרדות ,החשוקות, אינן עוד, ואף לא כובע הצמר הסגלגל והמתוק אשר כיסה לראשה וחפן שיערה כמעט ולמלואו.
דמעותיה החלו מבצבצות לזגוגיות עיניה בשנית, מאיימות פריצתן באכזבה, עצב עצור, זעם עצמי אך יחד עם זאת, זעם סביבתי. הלוא אין היא היחידה אשר היה ביכולתה להצילה, ובכל זאת, ועם זאת, ילדתה אינה עוד.
היא לטפה לבטנה התופחת בשנית, מתייצבת על רגליה, מושכת לאפה, מחליקה שורש כף ידה לעיניה, מנסה ואף בניסיון הכושל ביותר להתאפס על עצמה, לקחת עצמה בידיים.
"אני יודעת שסם ביקש כי אמתין בחוץ.. אבל.. אני לא יכולה" מלמלה בינה לבין עצמה, וקולה רועד ולגווניו אף ולא גוון אחד של אושר, ולגווניו מתלווים גווני עצב, אכזבת מה, זעם ויגון עמוק.
היא נאנחה עמוקות, עושה פעמיה במעלה השביל המוכר, ולו שכבת השלג הדקיקה, עושה פעמיה אל עבר האסור, הטאבו הנודע, אך אין בידיה דבר אחר לעשות פרט לשבור הבטחתה, הלוא בריאותה שלה עומדת על כף אותה ההפתעה מסחררת החושים שלדעת סם, הלוא בריאותה שלה ניצבת ולפניה סכנה מסוימת.
היא הניחה ידה על גבי ידית המתכת המוכרת, מניחה לאצבעותיה להיאחז, להיצמד בעוצמה המרבית, ולאחר מכן ללחוץ מטה, לדחוף מעט קדימה, לפעור הדלת לרווחה, להיכנס, ולסגור הדלת אחריה.
היא סקרה במבטה אחר רהיטי הסלון המאובקים, המצוחצחים להפליא, סוקרת במבטה אחר דבר מה יוצא דופן, אך לשווא.
"סם?" קראה, ולטונה מתלווה גוון שאלה רך, לא נודע, לא ידוע, מבולבל. היא החלה עושה פעמיה בקלילות במורד המסדרון, מאזינה לנקישות צעדיו המוכרים, עוקבת אחריהן אל עבר מקום המצאו, אחריו חיפשה זה זמן מה.
היא לחצה לידית הדלת בשנית, דוחפת מעט כלפניה ומתגנבת פנימה בחשש מה, קרבה אל אותה הדמות הגבוהה והשרירית, גדולת הממדים, חובקת לגבה בחיוך זעיר, מאושר, חסר כל דאגות, מזויף מה.
"באת לראות את ההפתעה? אבל אני לא הרשיתי לך, נכון?" קבע בחיבה ורוך, מסיר כפפותיו העבות ומשקפיי המגן המוזרות למדיי וחובק לגופה,ולשפתיו חיוך רחב ומוכר, חיוכו השובה, חיוכו של סם.
"מיטה.. שלי.. אבא" קולה כה רך ותמים, מהדהד ברחבי החדר, אך אין שומע מלבדה. והנה שוב, עומדות הדמעות על סף פריצתן, אך נטולות כל מוצא, נותרות ניצבות למקומן.
היא סקרה החדר הריקני, לרצפתו פזורות גולות הכותרת אשר חלקו לחודשים האחרונים, ולהן עיטורי שלוליות צבע תכלכל ויבש למועט, משמשות כתחתית לדבר מה אף גדול יותר.
היא סקרה את הניצב כנגדה בתדהמה, והנה, מיטתה הגדולה, ולה לא עוד ראש מיטה פרחוני וקסום, צבעה אינו כפרח הלבנדר בשיא לבלובו, כעת נצבעה מיטת הפעוט לכדיי גווני תכלת משמימים.
היא הרימה מבטה אל עברו, והוא השיב בהנהון קל, מבין לליבה.
היא פרצה בבכי תמרורים, כעת אותם נחילים זעירים נעשו כנהרות שוצפים וחסרי כל כיוון, נספגים לבגדיה, לבגדיו, נספגים לבגדיהם בעת חיבוקם העצור, המנחם.
כעת הזיכרון עוצמתי, וחזק מנשוא.
כעת אין לדמעות לאן לברוח, העצב והיגון תמיד אפפו , ותמיד יאפפו תצורתן החרישית.
הטאבו הנודע- הינו דמעות העצב.


תגובות (2)

הו מקסים, פשוט מקסים ^^

08/08/2013 00:43

חח הו תודה, פשוט תודה^^

08/08/2013 06:31
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך