נשק תחת חוד העיפרון

"אני הוא הגיבור הנערץ ההוא, שעליו את חולמת בלילות? אני?" שאל תכול העיניים בתמיהה, מרים גבתו בשאלה, ממתין לאותה התשובה הנאלצת, אותה התשובה המהוסה לדעת.
היא הנהנה קלות, מזמזמת מלודיה רכה בינה לבין עצמה, מאבקת שרטוטיה בחיפזון, ספרים עבי כרך, צמחים, וחפצים דוממים לצדם, מתקשה להאמין לקיומם אותו האדם המשונה, לקיומו של אותו האדם לחדרה,לחייה.
"אני, פטריק הנינגהם, הוא השאיפה הגדולה ביותר שלך? אין לך דברים אחרים לעשות בחייך, מלבד לשרטט אותי?" אילץ תכול העיניים לתשובה, תכול העיניים הנענה לשם פטריק הנינגהם, 'שאיפתה', קולו זעום, וגבותיו מתכווצות בתמיהת מה, בחוסר ידיעה, בבלבול עמוק.
"אל תתעלמי ממני, טיפשה!" רקע ברגליו פטריק הנואש, מחליק אצבעותיו לשיערו הכסוף בתהיית מה, נאנח עמוקות, מניח לעיניו להיעצם למועט ומשיב מבטו אל עברה, סוקר לגופה, לתנועותיה הפזיזות.
"אני דורש שתעני לי." הוסיף ברוגע, קולו העמוק חודר מבעד האוטמות אוזניה למחצה, וקולו מרגיע, מרטיט, מאיץ פעימות ליבה, אשר לא איחרו לעצור מלכת. היא נאנחה עמוקות, והניחה למאבק שלידה, מסבה מבטה אל עברו, משיבה פעימות ליבה לקצבן, משיבה נשימתה להסדרה האופייני.
"דורש שאענה לך, על מה?" שאלה בקור רוח, מאלצת גופה לכדי תנועות זעירות ובלתי מורגשות, מאלצת תהיותיה לכדיי הפנמת קיומו, לכדי הפנמת הדבר אשר לעיניה- נגלה כנטול כל היגיון.
"דורש שתעני לי על שאלתי. את יודעת מה היא, אל תשקרי" השיב פטריק ברוגעו, בשלוותו הדוממת, מניח לגבו לצנוח לכדי הישענות קלה לקיר אשר סויד לכשלא מזמן. הוא חייך חיוך זעיר, ערמומי, מרוצה, מניח לעיניו להיעצם קלות, מאלץ פקיחתן באיטיות מייגעת.
"פטריק הנינגהם, אתה שלי. אני יצרתי אותך, תחת מכחולי, תחת צבעי עיפרון, זיעה, ועבודת פרך. אתה אינך השאיפה שלי, אתה רק כלי- אשר יגשים שאיפותיי." השיבה בקור רוח, שבה לעיסוקיה, מותירה את תכול העיניים המום, זרועותיו העבות, השריריות, המקועקעות, שלובות האחת לשנייה, ואין ביכולתן לבטל פעולה זו או אחרת, ואין ביכולתן לפעול ולו תחת פקודתו שלו.
הוא חייך חיוך עקום, מניח לעיניו להיעצם קלות, מניח לתהיותיו, מחשבותיו, לצוף ולאפוף ראשו, מניח לחששותיו לפרוח מזיכרונו. הוא אינו כלי, ולעולם לא יהיה-כך החליט, וכך יעשה.
הוא פרש זרועותיו הארוכות לצדיי גופו, מצמיח נוצותיו המרהיבות, מחייך חיוך ילדותי, משתטה, מניח לכנפיו לשאת גופו הלאה, מניח לכנפיו להגשים שאיפותיו שלו, מניח לגופו לצאת מכדי מחויבות, לברוח מכדי מחויבות.
היא הסבה מבטה, סוקרת במבטה אחר כל רמז אשר ירמוז ואף למועט ביותר על מקום הימצאו. והנה, חלון חדרה פעור לרווחה, ולפתחו נוצה שחורה, מדהימה ביופייה המהפנט. היא גיחכה קלות, מניחה לאכזבת מה לחדור ולאפוף מחשבותיה ותהיותיה פה אחד. והלוא מה עליה לעשות, לאחר הכנסת נשק עוצמתי שכזה לעולם המציאות?