חלום של מלאכים 29 (זוכרים?)

"מעגל החיים מורכב מכמה דברים שלימדתי אותך עליהם. הנשימה היא לא רק החלק העיקרי והחשוב, יש גם עוד חלקים נוספים. כמו שאת יודעת, יש גם את המדיטציה, היכולת לתעל את רצונותייך ויכולותייך וליצור דברים. זה גם עוזר לשחרר את הגוף והנפש מדברים שמעיקים עלינו במהלך היום. האש לדוגמה, יכולה להיות הרסנית ובלתי ניתנת לשליטה, אבל היא גם יכולה לסמל את היופי וההתחדשות, כמו הפניקס. היא גם מפיצה חום ומגנה. הרוח, כמו שראית, יכולה לגרום לסופות ואף גם למחסור אוויר. היא יכולה להיות קרה ונעימה לאנשים כשצריך, היא משתנה כמו האש." שתינו נשמנו עמוק, ניקינו את מוחנו וגופנו. ישבנו על שפת המים, כשרגלינו חצי בחול הרך והבוצי וחצי במים הקרירים שנגעו ברגלינו בכל פעם שגל הגיע לחוף. זה היה יום מתוח במידת מה. בדיוק כשחשבתי שאני אוכל ללמד אותה את יכולת החיים, היא הרגישה משהו מוזר באוויר.
הנוכחות של שי נעלמה.
בהתחלה חשבנו שזה כנראה בגלל שהוא רחוק מידי מהתווך שלה אך טעינו, גם אני הרגשתי משהו. זה היה כאילו כוח כלשהו אחז בחוט החיים שלו, משך, ואז החוט נקרע. לאלה שבנינו שיודעים להבחין בפרטים הקטנים יוכלו לריח ריח שרוף באוויר. ריח של הילה שנמסה.
"עכשיו תתרכזי," אמרתי לה. כיוון שאין לנו דרך למצוא אותו, אנחנו פשוט זמן אותו לכאן. איכשהו.
",A אולי… אולי אנחנו יכולות לבקש מהאיש ההוא עזרה…" רו היססה בדבריה, שכן היא יודעת כמה אני מתעבת את האיש. "זא'ד?! למה?! אני לא מסוגלת לסבול או-" רעש משונה נשמע והקמע השני שהיה על צווארי התחיל לזרוח, וזא'ד הופיע מולנו.
נפלא.
"אחמ אחמ!" למשמע הקול הרמתי את עיניי בעצבנות לעברו. "מה עכשיו?" סיננתי. "זה הקמע שלך שזימן אותך, לא אני."
"הו את יודעת טוב מאוד איך הקמע שלי עובד, ואת יודעת טוב מאוד מה גרם לו לזמן אותי." סינן חזרה במבט שאמור לאיים. טוב נו, אני כן יודעת. "בכל אופן, אם אתה כבר כאן, אולי אתה יודע משהו על שי? נער שהיה במחיצתנו מידי פעם, החבר של רו…" כשאמרתי את המילה "חבר" יכולתי לראות את פיה של רו מסמיקות רגע. "אני לא מכיר אותו, אבל אני יכול לעזור לך, בתמורה ל-"
"אני לא מביאה לך את הקמע שלך בתמורה, מצטערת, אבל תשכח מזה." אמרתי לו בקרירות. הוא העלה על פניו מבט כועס-ילדותי. "בסדר, אני כבר אחשוב על משהו אחר כך, בינתיים תעשו מה שאומר לכן." אני מודה שלא חשבתי שהוא יסכים לקחת תחליף אך לא היה אכפת לי מה הוא ירצה באותו רגע, העיקר שיעזור לנו לזמן את שי.

אני ורו עשינו את מה שהוא אמר לנו, ואז רטט קל הורגש באוויר, ודמות נחה לפנינו. רו ישר קפצה עליה והביטה בפניה. זה היה שי.
"A, הוא לא נושם, אנחנו צריכות לעשות משהו…" היא התחילה להיכנס לפאניקה ודמעות איימו לצאת החוצה ממנה. "תני לי לבדוק." לקחתי את שי אל זרועותיי והנחתי את ראשו על ברכיי. רו צדקה. שי אכן היה מת, אך נראה שאם אני אוכל לפעול בזמן, יש סיכוי שיהיה אפשר להציל אותו. סיכוי קטן, אך בכל זאת
Z"," קראתי בשמו והפנתי את מבטי חזרה אליו. "כמו שאתה יודע, אני יודעת מה הם יכולותיו של הקמע שלך, לכן- לכן אני מבקשת ממך לעזור לנו להציל את הילד." לקראת הסוף עוד הצלחתי להשיב לעצמי את הריסון בקולי אך אני לא אשקר ואגיד שזה היה לי קל, כי זה לא. "הוו, אז סוף סוף את מוכנה להודות שאת כן צריכה אותי, או שזה רק נדמה לי?" אמר בגיחוך שמלווה בחנפנות מזויפת. "זה רק נדמה לך." עניתי מהר ללא מחשבה.
"את יודעת," לחש באוזני והתקרב יותר נמוך. "את עדיין חייבת לי על מקודם…" סילקתי אותו ממני מהר בתנועת יד אחת והוא התיישב על החול לפנינו. 'פשוט תתרכז בלעזור לי בסדר?!' שידרתי לו והוא הנהן. בדיוק כשחשבתי שעכשיו הכל יהיה בסדר, הוא שאל את מה שקיוויתי שלא ישאל.
"אוקי, אז היא יודעת מה צריך בשביל זה?" רו הביטה בי במבט של 'על מה הוא מדבר?' – או לפחות זה מה שחשבתי שהמבט הזה אומר.
"טוב, אני בדיוק הייתי באמצע ללמד אותה מה צריך…" אמרתי במשיכת כתפיים וחיוך אשם. זא'ד הביט מטה ואני הייתי בטוחה שהוא מנסה לשלוט בזעמו. 'כן, אז ביקשתי עזרה למרות שהיא לא יודעת עדיין את היסוד האחרון, תהרוג אותי.'
"או-קי… למדת את היכולת שנקראת 'ליצור עולם'?" שאל והפנה את דבריו אל רו. היא הנהנה לאט בראשה לאות כן. "יופי, אז פשוט תחשבי על זה ככה, רק שבמקום עולם, דמייני שאת רואה את חייו, שאת ממש נכנסת לתוכו ובונה אותו מחדש…" הוא עצר שנייה כדי לראות אם היא הבינה. "אוקי, כאילו, אני מוכנה לנסות… אבל אני אצטרך הרבה ריכוז ושקט, אז ממ, אם לא אכפת לכם…"
"בטח בטח, אנחנו נשאיר אותך לבד." אמר Z, תופס בידי ומושך אותי הרחק משם. כשכבר היינו רחוקים מספיק הוא עצר ושיחרר את ידי. "אח, מה אתה חושב שאתה עושה?! אתה לא יכול פשוט למשוך אותי ו-"
"ששש." הוא השתיק אותי והניח את אצבעו על שפתיי. אודם קל עלה על לחיי, שכן אני איני רגילה למחווה כזו. עיניו היו עצומות ולרגע הבחנתי בכך שריסיו ארוכים. הבעה שלווה היתה על פניו ואז הוא הרחיק את ידו. "מצטער על זה…" אמר בשקט אך רק אני הייתי שם כדי לשמוע זאת. "אז… אז חשבת כבר על מה שאתה רוצה?" שאלתי בחשש. הוא טלטל את ראשו וצחק בשקט. "ממ, כן, אבל נדון בזה יותר מאוחר; עכשיו את חושבת שהיא תצליח? אני מתכוון, להציל אותו."
"אני לא יודעת, יש לה יכולות רבים, אולי היא מסוגלת ואולי היא אינה מוכנה עדיין, אך אני מאמינה שהיא תצליח, היא רק צריכה להאמין בעצמה." וואו, דבריי נשמעו ממש כאילו אני אחותה או אמא שלה. ממש התפלאתי על עצמי.
"את ממש מאמינה בה אה?" הוא נאנח והשעין את ראשו לאחור, נותן לו לנוח על מעט הדשא שהיה שם. "למה באמת עזרת לי- לנו?" תיקנתי את עצמי. הוא המשיך להביט על העננים וענה לאחר כמה דקות של שתיקה. "אני לא יודע. פשוט הרגשתי משהו מוזר, ושנייה אחר כך מצאתי את עצמי כאן לידכן. ואת ביקשת עזרה… אני לא רואה שום סיבה למה לא לעזור לכן…" האגביות שבקולו קצת הציקה לי, אבל התעלמתי, העיקר שהוא כן עזר לבסוף. "אני מניח שאת עדיין לא שינית את דעתך, אה?"
"לגבי מה?" שאלתי.
"לגבי הקמע."
צחוק מריר בקע מפי. "לא, תשכח מזה."
"ידעתי." נאנח והחזיר את ראשו לאחור.