התעוררות – פרק 31

יום ספורט היה בשבילי עוד תירוץ ללמה כדאי להישאר בחדר. אך היום בבוקר כשאמנדה זרקה עלי מכנס קצר בצבע תכלת וגופייה תואמת, החלטתי להירשם לסיף.
אף פעם באמת לא הייתי בחוג סיף, או עשיתי זאת פעם, אבל נראה לי מגניב לנסות משהו חדש. אני שוחקת את הדשא הירוק בחוטם נעלי ומביטה אל מגרש הפוטבול הגדול שנמצא מאחורי בניין הפנימייה. מכאן אפשר לראות את המרפאה הקטנה של לורן. נערים בעלי מגני כתפיים רחבים כבר עושים שכיבות סמיכה וכפיפות בטן באמצע המגרש.
לצדי המעודדות, אשר לובשות מדים בצבעי אדום לבן התואמים למדי הפוטבול, עושות תנועות גמישות, אולי כדי ליצור רושם על הבנים. שריקות השייכות למשרוקית של המאמנים נשמעים באוויר, פעם קרובים יותר, פעם רחוקים יותר ואז כמה נביחות של מאמנים לא מרוצים. נחמד לראות את כולם נועלים נעלי ספורט, במיוחד את לורן שנראית כל כך קשוחה בהן כשהיא משלבת את ידיה ומביטה בשפתיים הדוקות בכל התלמידים.
אני מחייכת כשאני רואה את סם מתקרב אלי, כולו מאובזר במדי הפוטבול המסובכים וכתפיו הרחבות נראות מגושמות להחריד.
"לאן נרשמת?" הוא שואל ומוחה את הזיעה ממצחו. שערו השטני המלווה בזיעה נוצץ באור השמש הבוהק. לא ראיתי את סם מאז שפגשנו את בקה, הוא היה עסוק מדי בלהקה ואני הייתי עסוקה בעונש עם לוק.
"סיף," אני משיבה ושמה את ידי מעל קו עיני, מטילה עליהן צל כך שאוכל לראות את סם בברור יותר.
"סמואל קופר, גש הנה מיד!" נובח המאמן. סם מסובב את ראשו אל המאמן העצבני שלא חדל מלשרוק במשרוקיתו ולצרוח על עוד כמה נערים שלא יורדים מספיק מטה בשכיבות סמיכה ואז סם מביט בי כשהוא מגרד בעופו במבוכה.
"הוא לחוץ," מסביר סם בהתנצלות, כאילו באמת צריך להתנצל על התנהגותו של המאמן. "אנחנו מתמודדים היום מול בית ספר אחר."
"כדאי שתחזור," אני אומרת בחיוך ומצביעה בעצלתיים לעבר המאמן. "ותנצח, כן?"
הוא צוחק ורץ לעבר שאר הקבוצה.
אני מסתכלת אל קבוצת המעודדות שקופצות ביחד בתיאום מושלם. אמנדה וארין גם נרשמו למעודדות וכעת שתיהן מרוכזות יותר מתמיד. אני לא יכולה שלא לשים לב שהנערה הבלונדינית שלוק נישק בספרייה היא המעודדות הראשית. רגליה נראות כל כך חטובות וארוכות בחצאית הצמודה והקצרצרה.
אני מביטה סביבי, סוקרת את המגרש המחולק לפי קבוצות של ענפי ספורט שונים. מאחורי – על הספסלים שמקיפים את כל המגרש – יושב לוק, נשען על ברכיו כשהוא מניח עליהן את מרפקיו ומסתכל על כולם, כאילו מפקח. כשהוא מצמצם את עיניו ופניו אטומות הוא נראה קשוח יותר ואפל, אך כשחיוך של שעשוע עולה על פניו הוא נהפך למישהו שמחייכים רק מלראות את חיוכו ההורס והמיוחד שלא טורח לנדב להרבה אנשים. חיוכו חושף שיניים כל כך מושלמות עד כאב וקנאה בקרב הבנים האחרים.
אני מסיטה את מבטי ממנו ומתקדמת לעבר אמנדה וארין שלוקחות הפסקת שתייה.
"היי," אני אומרת כשאני מתיישבת לידן על הספסל הלוהט תחת עורי החשוף.
"היי," אמנדה וארין עונות ביחד.
"למה לא נרשמת למעודדות גם?" שואלת ארין. אף פעם לא ראיתי את ארין בבגד צמוד וקצר, היא תמיד אהבה ללבוש בגדים גדולים שנראים עליה מרושלים, ועכשיו היא נראית נהדר במדי המעודדות שמבליטים גוף שאף אחד לא שם לב אליו.
"אני מגושמת," אני משיבה, מביטה בנערה הבלונדינית, כיצד היא מצליחה להרים את רגלה כך שברכה באה בסמוך לראשה. התנועה הזאת נראית עליה כל כך פשוטה, כאילו רק הרימה את ידה.
היא שולחת מדי פעם חיוכים וקריצות ללוק ששולח לה חיוך קצר ומיד מוריד אותו. אני מחניקה חיוך למחשבה שלוק כבר לא מוצא בה עניין.
מעלינו השמש זורחת, לא מוסתרת מאחורי שום ענן, דומה שהיא נצחית ומאושרת על רקע תכלת חלק, כאילו לא נותנת לאף עננים כבדים להסתיר אותה לתקופת החורף. קו האופק נושק לגבעות הפנימייה הירוקות שנפרסות גם מחוצה לה שטחים על גבי שטחים, כאילו כל העולם הזה מרוצף בדשא ירוק ורענן שנראה מלאכותי.
מרחוק יושבים להם על הדשא חבורת ערפדים חיוורי עור, ממרחק שכזה הם נראים לא יותר מגוש שלדי עצמות חשופי קרביים. רוי יושב שם איתם. הוא צוחק ממשהו שמישהו אמר. גווני הכחול בשערו מבריקים כאשר הוא מטה את ראשו אחורנית על מנת לצחוק. כשהוא קולט את מבטי הוא מחייך ומרים את ידו במחוות שלום. אני מחייכת אליו בחזרה.
"סיף, אה?"
אני מחייכת למשמע הקול המאתגר, לא מסתובבת אחורה כדי לדעת מי עומד שם, מי מתגרה בי כך. נעים לדעת בוודאות שיש מישהו שמביט בך כשאתה לא רואה.
הוא נעמד על ידי. מכנסיו הלבנות מגיעות עד לברכיו, חושפות את רגליו ומגלות עד כמה שדוף הוא. זרועותיו מעורטלות ושלובות על חזהו, בדיוק מעל המספר ארבעים ושלוש התלוי במחט לגופייתו ומעיד על השתתפותו בתחרות הטניס.
"טניס, אה?" אני משיבה לו באותה נימה.
ניק צוחק. "למה דווקא סיף?"
אני מושכת בכתפי. אין סיבה מיוחדת ללמה נרשמתי לסיף, או ללמה אני משתתפת ביום הספורט בכלל, אף פעם גם לא תהיה סיבה, כי תמיד היו לי תירוצים ללמה אני לא מתכוונת להשתתף והתירוצים ניצחו את הסיבות. פעם זה היה כאב חד בכף הרגל אותה עיקמתי במדרגות הפנימייה ופעם זה היה כאב בטן המלווה עם המתנה הנשית-חודשית. זה תמיד עבד, אבל הפעם לא ניסיתי את אף אחד מהתירוצים.
"איך אתה עם טניס?" אני שואלת כשאני קולטת שאף אחד מבנינו כבר לא מדבר הרבה זמן וזאת השאלה הראשונה שקפצה למוחי.
"טוב," הוא אומר בחיוך בטוח, אך מוריד את החיוך כשהוא רואה שני נערים המשחקים טניס בניהם מבלי שהכדור החטיא ולו פעם אחת ומוסיף, "אני מקווה."
"הי," אני לוחשת ודוחפת את כתפו, גורמת לו להביט בי ולא בנערים. "אתה תהיה יותר מטוב."
הוא משיב לי חיוך, אך לא אותו חיוך שמופיע רק כדי להראות שהכול בסדר, אלא חיוך כנה שמכיל את כל מילות התודה בעולם. "תגידי, ורוניקה…"
אני מביטה בו, אך הוא לא ממשיך לדבר. הוא משפיל את מבטו לאדמה שם נעליו שחקו את הדשא והשאירו קרחת אדמה רכה.
"מה?" אני שואלת לבסוף.
"יש לי טקס חניכה מחר, חשבתי שיהיה נחמד אם תבואי לתמוך בי," הוא אומר במבוכה.
"בטח שאבוא," אני אומרת, גואלת אותו ממבוכתו. הוא מחייך עוד חיוך תודה.
"נרשמי סיף, נא להתארגן ולהתקבץ על יד יציע ב'," קול רשמי בוקע מן הרמקולים התלויים סביב המגרש. אני מביטה בכל נרשמי הסיף המועטים שנפרדים מחבריהם והולכים לעבר יציע ב'.
"בהצלחה," אומר ניק.
אני מחייכת והולכת לעבר היציע. אין כל כך הרבה נרשמים לסיף, כך שאם אקלוט את העניין מהר יש סיכוי טוב שאצליח להגיע למקומות טובים.

אני מרגישה כאילו אני מתבשלת על אש קטנה; מתחממת, מתחממת עד לנקודת רתיחה בתוך בגדי הסיף. בגדים לבנים העשויים ניילון. אני מותחת את הגרביים הארוכות אשר מכסות את העור החשוף שהמכנס שמגיע עד אחרי הברך לא מספיק לכסות. הסיף נערך במקביל לריצה, כך שאין הרבה משתתפים בסיף כמו שאין הרבה צופים.
נערה גבוהה ודקה כמו שרוך נלחמת כעת מול נער אחר, די מגושם ומרושל בהתחשב במשקלו שלא כל כך קליל בהשוואה לנערה הניצבת איתנה מולו. מסכה מכסה את פניהם של המשתתפים, כך שאני רואה רק את שערה של הנערה האסוף בקוקו שעם תזוזותיה מתחיל לצנוח מטה על גבה וזז איתה כמו שוט מצליף. השופט מסתכל על הקרב ולא זע לשבריר שנייה, כאילו חייו תלויים בכך.
לבסוף מסתיימות שלוש הדקות של משך הקרב עם ארבע פגיעות לטובת הנערה השחצנית שמורידה את המסכה ומושכת את כתפיה בגאווה לעבר הנער שזורק בזעם את החרב והמסכה על המזרן ובורח.
"מסכן," אומרת הנערה בגיחוך וקדה קידה קטנה. "לא היה לו סיכוי נגדי."
לרגע אני מתחרטת שבכלל נרשמתי לסיף. אמנם נרשמתי על מנת להשתחרר מעט, אך זה בא עם החוסר ידיעה שיש כאן תלמידים שלוקחים זאת ברצינות מוחלטת.
"סטיב קינג," קורא השופט. נער דקיק, הדומה בגופו לנערה, נעמד על המזרן שנמחץ תחת רגליו היחפות. "וורוניקה הל."
אני מהדקת את הקוקו ומורידה את המכסה – שנחה עד כה על ראשי – בחזרה לפני. כל מבטי המשתתפים מונח כעת עלי, כאילו בוחנים את הסיכויים האפסיים שלי נגד סטיב. אני נעמדת על המזרן מול סטיב שאפשר לראות בין הרווחים במסכה את חיוכו.
"אני אשתדל לרחם עלייך," הוא לוחש לי, כך שאף אחד מלבדנו ואולי מלבד השופט אינם יכולים לשמוע. כעת נשמע קול ירייה הפותח את תחרות הריצה שנמצאת בקרוב אלינו ואז צעדים מהירים רומסים את האדמה כמו סוסים חסרי רחמים.
"אני אשתדל לא לרחם עלייך," אני משיבה ולוקחת את החרב הדקה.
"מוכנים?" קורא השופט. אנחנו לא עונים, רק מביטים בעיני השני, כאילו מנסים לנצח בעזרתן. "התחילו!"
אני וסטיב מתחילים להילחם. אני הודפת את חרבו והוא את שלי. הרגשה מוזרה ולא מוכרת מציפה כל איבר בתוכי, דומה שנכנסתי למקום חדש בשבילי, אך בו-זמנית כל כך מוכר ונכון, כאילו כאן זה מקומי.
אני מרגישה קלילה כעלה על המזרן, נלחמת כאילו באמת מדובר בחרבות אמתיים ולא כאלה שלא מסוגלים לעשות שום דבר ליריב חוץ מלגעת בו ולהפסיל אותו. סטיב פוגע בי פעמיים, אך אני פוגעת בו חמש פעמים ומוציאה אותו מהתחרות. הוא מוריד את המסכה ולוחץ איתי ידיים, אף שהמחווה הזאת באה לשם רוח ספורטיבית לא הייתה בה שום ידידות, רק כעס עצור שלבטח יוציא אותו אחר כך על כל דבר דומם.
אני מתיישבת בחזרה על יד המתחרים והשופט קורא בשמות חדשים. הנערה שהייתה בסיבוב הקודם כבר הספיקה ללחוש לי כמה היא מחכה למחוץ אותי כמו ג'וק מול כולם והיא זכתה לגלגול עיניים מצדי.
אחרי שהצלחתי להפסיל עוד שני מתחרים, אני עולה לעוד סיבוב עם הנערה. עדיין כואבת לי הרגל מהמכה החזקה שנער אחד נתן לי עם חרבו ששימשה לו כשוט על רגלי. אמנם הוא קיבל כרטיס שחור מהשופט וניצחתי בסיבוב אוטומטית, אך אני עדיין בטוחה שמחכה לי על אותה הרגל סימן כחול. הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה ללכת לחדרי ולהשים קרח על רגלי הכואבת, אך במקום זאת אני מוצאת את עצמי עומדת מול הנערה שכמעט בטוח אם הייתה לה חרב אמתית היא לא הייתה מסרבת להילחם איתה ולשסף את גרוני ללא רחמים בעזרתה.
אני והיא מתחילות את הדו-קרב בהנחייתו של השופט המיוזע. אולי יש לה יד טובה והיא שולטת בחרב כאילו היא איבר שלה עצמה, אך אני בטוחה שאם הייתי נלחמת איתה באיגרוף הייתי מרתקת אותה לאדמה בשנייה.
תוך כדי התקפת הנערה והתחמקות אני קולטת במבט חטוף שהצליח לקלוט כל כך הרבה את לוק. הוא יושב על הספסלים, עיניו הצהובות הופכות לסדק דק כשהוא מצמצם אותן לעברי. הוא מביט בריכוז רב בדו-קרב. מרפקיו מונחות על ברכיו ואין על פניו שום סימן של צחוק או עליצות. כולו רציני ודרוך, כאילו צופה בקרב מסוכן עם חרבות אמתיות בעלות להבים חדים במיוחד.
אני מנסה להתרכז בנערה השחצנית, שפולטת קולות מתקפה כל פעם כשהיא מנסה לפגוע בי וזה עוזר לי לדעת מתי אני צריכה לחמוק, אף שכאבים חדים צורבים ברגלי כאילו הוורידים שלי עולים באש או שרעל קטלני זורם בדמם.
כבר הפסקתי לספור כמה פגיעות יש לי וכמה לה, נדמה שלוק מחק כל חלקיק של ריכוז בי. זרועותיי רפויות ואני כבר לא דרוכה. אני לא מצליחה להחזיר מתקפה כשמבטו של לוק נח עלי, רק להתחמק וגם זה בקושי, לכן אני חייבת לשלוח לעברו עוד מבט וכך אני עושה.
אני מסתכלת עליו. החרב שלי מונפת קפואה באוויר. הוא עדיין מתבונן בי. אפשר לחשוב שאני משחק כדורגל מעניין במיוחד. משהו קשה נחלץ לבטני. בהתחלה אני חושבת שזה כיווץ בגלל מבטו הכה חודר של לוק, אך כשאני מתנתקת ממנו ומביטה מולי, אני מבחינה שזאת חרבה של הנערה.
היא ניצחה.
אני בולעת את רוקי, מחכה לטעם של האכזבה להופיע בבטני, אך כשזה לא מגיע אני מסירה את המסכה ומביטה בנערה. אני ממתינה שהיא תקרא בקולי קולות שהיא ניצחה, אך אני מופתעת כשהיא מורידה את המסכה, כולה מתנשפת ומזיעה ואז אומרת תוך כדי נשימות כבדות, "את חתיכת יריבה."
אני והיא חולקות גיחוך בנינו ולחיצת ידיים בעזרת העיניים בלבד ואז אני הולכת לעבר הפנימייה תוך כדי שאני מניחה את המכסה והחרב על האדמה. תחילה כשחלק מהמתמודדים מביטים בי אני מנסה ללכת רגיל, אך כשאני כמעט בטוחה שכולם עכשיו מביטים לעבר הדו-קרב שהתחיל עכשיו, אני צולעת ומצטמררת בכל פעם כשכף רגלי מונחת על האדמה שלפתע מרגישה קשה יותר.
לאחר ייסורים רבים ואנקות כאב, אני מגיעה למטבח ומוצאת קרח בשקית. למזלי כולם נמצאים בחוץ, ביום ספורט, ולכן לא הייתי צריכה לפגוש מישהו בדרך ולהסביר לו למה אני צולעת.
אני מתיישבת על אחד הכיסאות כשעוד אנקת כאב נפלטת מפי ולא ניסיתי לעצור בעדה ואז מפשילה את גרבי מטה וחושפת סימן כחול כהה, ארוך כמו צלקת; מתחיל בברכי ובצורה אלכסונית מסתיים בכף רגלי, עובר דרך עצם הקרסול שם ניגר מעט דם קרוש.
"חרא," אני ממלמלת כשאני מניחה את הקרח שצורב על כף רגלי.