מה יש בה שאין בי?:פרק 1-קצת על עצמי

היי, קוראים לי אלה, אני בת 14. אם אתם רוצים לדעת איך אני נראית אז יש לי שיער חלק מלמעלה ולמטה בקבוקים בצבע שטני, עיניים בצבע ירוק כהה שדומות לעיניים של קלאופטרה, האף שלי לא משהו בעיניי אבל אומרים לי שהוא קטן ומתאים לפנים שלי. יש לי עצמות לחיים בולטות ממש ואני אוהבת אותן חחח, אני לא שמנה אבל גם לא כל כך רזה, אני באמצע, וסך הכל אני מרגישה טוב עם הגוף שלי. אני מנגנת על פסנתר כבר 10 שנים אבל אני לא אומרת את זה לאף אחד כי אני מפחדת שיצחקו עליי כי אני אוהבת מוזיקה קלאסית. רק אחי הקטן שי והחברה הכי טובה שלי נל, יודעים שאני מנגנת הרבה זמן. אני גם אוהבת לרקוד, ריקוד הוא כל חיי, אבל בשנה האחרונה הפסקתי כי המשפחה שלנו עברה דירה לשכונה אחרת והבית ספר היחיד בשכונה הזאת הוא בית ספר למצטיינים, כך שהייתי צריכה להפסיק בחוג ריקודים ובתחרויות ולהתחיל ללמוד כמו שלא למדתי לעולם. אף פעם לא הייתי תלמידה מצטיינת אבל לא הייתי גרועה כל כך, וההורים שלי היו גאים בי בכל מצב. נשמעים חיים טובים לא? אז זהו, שלא. כל החיים היו לי בעיות עם חברות, מגיל 3 אני חושבת. הייתה ילדה שהייתה איתי בגן שהייתי קטנה ושנאנו אחת את השנייה, כל הזמן חשבתי שהיא הייתה "גונבת לי חברות" כל מי שהייתי איתה, היא הייתה במהירות מתחברת אליה בכדי שאני אשאר לבד בלי אף אחד. אבל רק נל, שגם לא חיבבה אותה כל כך הייתה תמיד לצידי. ביסודי הילדה הזאת, שדרך אגב קוראים לה דנה, המשיכה להציק לי, היא הייתה עם המקובלים, כל הזמן ירדה עליי ועשתה עליי חרם, אבל כרגיל, נל הייתה תמיד לצידי. אמא שלי ואמא שלה היו מדברות הרבה בגלל כל הריבים שלנו, ולאט לאט, הן הפכו להיות חברות הכי טובות! הם היו באים אלינו הרבה, דנה, ההורים שלה, ושתי אחיותיה התאומות שר וניקול, והיינו יוצאים עם המשפחה שלה להרבה חופשות ובילויים, וכל הזמן הזה, דווקא התחברנו. גיליתי שלהיות עם דנה רק שתינו זה כיף, כיף לדבר איתה, נהניתי איתה, אבל מתי שהגיעה תקופת היסודי, שוב: חרם, ריבים, בכי. שהיינו במקום עם הרבה אנשים רק היא ואני, הדבר האחרון שהיא הייתה עושה זה לבלות איתי שם, היא הכירה לה משם חברים אחרים שחלילה לא יראו אותה איתי. בהתחלה הייתי סולחת לה, אבל בכיתה ג' כבר נמאס לי, וגמרתי איתה את הקשר. בכיתה ד' היא טסה עם המשפחה שלה לשליחות בנורבגיה, ואז פתאום כל הילדים בכיתה התחילו להתקרב אליי, ולהיות חברים שלי. אבל לצערי, כשהם היו באים לביקור בארץ, אמא שלי תמיד הייתה מזמינה אותם אלינו לבלות. בביקורים דנה סיפרה לי על החיים בנורבגיה, שהיא לומדת בבית ספר אמריקאי, ושהוא עצום, שהיא בתחרויות ספורט, שיש להם בריכה בבית הספר, שהטיולים השנתיים שלהם הם לארצות אחרות (אמריקה, צרפת ועוד) ושהיא הכירה מלא חברים חדשים, ושטוב לה שם.
וכאן מתחיל הסיפור. לקראת יום ההולדת ה-14 של דנה, אמא שלה רצתה להכין לה משהו מיוחד, היא הזמינה כרטיסי טיסה לנורבגיה לכל החברות של דנה מישראל ולכל המשפחה שלי, בשביל לעשות לה מסיבת הפתעה. כמובן שאמא שלי הסכימה ואמרה שנבוא. לא חשבתי שהחופשה והמסיבת הפתעה יהיו כמו שהם היו…