השירים שלי – פרק 18
נקודת המבט של לינה:
שנה וחודש לפני:
דפקתי על דלת ביתו של סטיב.
בזמן שחיכיתי שיפתחו את הדלת בחנתי את עצמי מעט.
לבשתי ג'ינס גבוהה בצבע אדום, חולצתי הנופלת הייתה בצבע לבן ונעלי הבובה החדשות והלבנות עם הפפיון האדום השלימו את המראה.
חייכתי מעט כשנזכרתי איך אוליב, חברתי, לא נתנה לי אפילו אפשרות לא לקנות את נעליי הבובה האלה, ובצדק רוב הבגדים שאני לובשת הם אדומים ולבנים, אלה הצבעים האהובים עליי, עוד מגיל חמש אהבתי את צירוף הצבעים האלה והייתי רואה אותם בכל דבר טוב שקיים, רק בזכות השילוב הזה סטיב הבחין בי בפעם הראשונה, אלא הצבעים האהובים גם עליו.
הדלת נפתחה על ידי אמו של סטיב, היא חייכה אלי בחביבות, אמרה "הוא בחדרו" ונכנסה לתוך הבית לכיוון המטבח.
נכנסתי לתוך הבית והתקדמתי אל חדרו של סטיב כשחיוך מאוהב מרוח על שפתיי ומאיר את פניי.
כשנכנסתי לחדר ראיתי אותו מדבר בפלאפון ומסמן לי להיכנס.
התיישבתי על מיטתו שהייתה ממול לספרייה, זה חדש, גבותיי התכווצו בשאלה מתי הוא הספיק לשנות את סדר הרהיטים?
בחנתי את החדר,כעומדת אותו מחדש.
הארון היה צמוד לקיר הדלת, מיטתו הייתה צמודה לקיר המערבי ואילו הספרייה הייתה צמודה לקיר המזרחי.
"אני אדבר איתך אחר כך ג'ייק" שמעתי את קולו של סטיב מסיים את השיחה עם ג'ייק וסובבתי את ראשי לכיוונו עם חיוך על פניי, שנמחק ברגע שראיתי את ההבעה על פניו של סטיב.
ברקע נשמעת צעקתה של אמו על כך שיצאה לסופר-מרקט.
"מה קרה סטיב?" שאלתי ישר.
" 'מה קרה סטיב?' " הוא חיקה את קולי בנימה מלגלגת והמשיך "את יודעת שאני תמיד תמכתי בך בכל הקריירת הדוגמנות שלך, אבל לא יכולת לפחות לשאול אותי לגביי הקאפיין של הבגדי ים?!" צעק.
התכווצתי במקומי לנוכח הוורידים שבלטו בצווארו 'מה קורה כאן?'. הבעת פחד עלתה על פניי.
"לא, לא יכולת ועכשיו אלפי בנים מריירים על תמונות של חברה שלי!!! מה חשבת לעצמך בכלל שעשית דבר כזה?! אה?!" צרח והתקרב אליי. אני נצמדתי לקיר מאחוריי עד כמה שהתאפשר לי ואילו הוא רוכן אליי. דמעות ירדו מעיניי 'מה לעזאזל עובר עליו?' המחשבה ריחפה במוחי והורידה יותר דמעות מעיניי.
"הסוכ..נת ..ש..ש..לי …אמר..ה …ש..שז..ה …יעזו..ר..לקריי..רה ..שלי" אמרתי בגמגום ובקול רועד מפחד ומהגוש שהתעצם בגרוני.
"סוכנת אה?!" גיחך בזלזול וחיוך מלגלג הופיע על שפתיו, לא עברה שנייה וכבר הרגשתי את פניי מוסטות לכיוון אחד ואת הלחי שלי שורפת מכאב. עיניי נפערו בתדהמה ובפחד. סובבתי את מבטי אל סטיב שהחיוך המלגלג לא עזב את פניו.
ברגע של נחישות הדפתי אותו עם יידי ורצתי כמו איילה אל כניסת הבית.
ברגע שהגעתי הביתה שטפתי את פניי ושמתי מייק-אפ על הלחי האדומה שלי. הורדתי את הבגדים שלבשתי מגופי ובדקתי את הארון שלי בחיפוש נואש אחר בגד מתאים.
לאחר דקות ספורות מצאתי ג'ינס כחול ארוך וטי שארט שחורה ישנה. התלבשתי בחולצה ובג'ינס ולאחר מכן התקשרתי אל אוליב.
"אוליב?.. הערתי אותך?…לא? יופי בואי אליי ונלך לקניון אני חייבת מלתחה חדשה" אמרתי
"למה? בגלל שהגעתי להחלטה שאדום ולבן הם לא שילוב יפה…. איך הגעתי להחלטה הזאת? בואי נתחיל מזה שאלה הצבעים האוהבים גם על סטיב ולפני כמה רגעים נפרדנו."
תגובות (1)
אני מבינה שלא רוצים את הסיפור אני מבינה… זו די אשמתי כי לא העלתי הרבה זמן אז שכחו אני חושבת פשוט לעשות ישר מין סיום קצר כזה ולהמשיך לסיפור חדש וברור שאף אחד לא יקרא את התגובה כי אף אחד לא קורא או קרא את הפרק הזה