נערת הזהב…7

היא התעוררה יום למחרת בסביבות השעה 12 ,
בזמן שהיה לה החליטה לנקות ולאחר שסיימה עשתה אמבט , היא הביטה בקעקוע שלה על גבה התחתון מעל אחורי צד ימין שלה התנוסס המשפט "believe in your dreams " הוא היה מעוטר בפרפרים ופרחים קטנים , היא נזכרה בחר הראשון שלה ששכנע אותה לעשות יחד איתו בגיל 17 קעקוע . "מטורפת " לחשה לעצמה בצחוק .
לאחר שהחלה להשתעמם החליטה דניאלה להסתפר . היא יצאה בדרך חוקית לשם שינוי מהבסיס ונסעה באוטובוסים לעיר הקרובה . היא ירדה באזור החנויות וחיפשה מספרה היא נכנסה לראשונה שמצאה , "שלום , יש אפשרות להסתפר? " שאלה .
הספר הביט בה בחיוכו הקורן "קדימה קיפצי לכיסא " אמר ,
דניאלה התיישבה וחשבה , "אני רוצה קארה ! ופוני וילון , ושאת את שאר השיער תתרום לחולים " החליטה לבסוף .
"חתיכת שינוי ! . כל הכבוד על הנתינה " בירך אותה בכנות. לאחר שיחות חולין ותספורת קיצונית ביותר יצאה דניאלה מרוצה מהמספרה, וחזרה לבסיס לקראת הצהריים .
היא נכנסה בחזרה לבסיס לאחר בדיקה והלכה לכיוון חדרה, בהגיעה פתחה את הדלת וגילתה להפתעתה טלוויזיה על שידה קטנה , היא חיפשה ממי קיבלה ומהיכן הכניסו אותה אך ללא שום עקבות . היא הכינה לעצמה כוס תה והביטה בגשם משקה את הנוף העוצר נשימה .
לאחר שעה של גשם שכעת הופסק ונוצרה הפוגה קלה יצאה דניאלה לאוויר הנקי , היא התהלכה בשבילים המובילים למרכז הבסיס וקיוותה לפגוש את רון .
"דניאלה " שמעה קול מאחוריה היא הסתובבה להביט באנה , "היי " אמרה .
"את לא עונה במכשיר קשר . יש ישיבה דרג א' ו ב' , מחכים לך " אמרה מתנשפת .
"אני מצטערת! הכריזה , ואת היית צריכה לחפש אותי . סליחה שטרחת כל כך " אמרה דניאלה בהרגשה רעה .
אנה שתקה , כדרכה הבינה דניאלה .
היא נכנסה לחדר הישיבות והבחינה שהתחיל הדיון , כשאנה התכוונה לדרג א וב' הבינה שזה לא רק בן וחמשת מפקדיו אלה , מפקדים נוספים וגבוהים יותר שפטה דניאלה לפי המדים , היא התיישבה בסוף החדר צמוד לדלת הכניסה , החדר היה מלא מפקדים שמעולם לא פגשה , "טוב אפשר להתחיל " אמר בן .
דניאלה סימנה לו בעיניה שהתעלמו ממנה ובן הסכים .
מבטים חטופים הפריעו לדניאלה להתרכז בשיחות לאחר שהבינה שהם לא יפסיקו החליטה להביט היישר אל פניהם של אותם המביטים ע"מ שיגלו מבוכה ויפסיקו מיד להביט בה .
אך המבט שלו הטריד הרבה יותר מכולם , מבטו של שון .
הוא הבחין בה מיד כשנכנסה שיערה שחור קצר בהרבה ממה שהיה ועיניה מוסתרות חלקית עי פוני קצר ,
הוא אהב את זה את הרענון שעשתה לעצמה היא לא הייתה נמוכה אך גם לא גבוה מטר 70 החליט , היא לא הייתה רזה מידי , וזה גרם לו לרצות אותה יותר 'מלאה במקומות הנכונים ' כינה את זה .
מוחו התחנן לליבו שיפסיק להביט בה ויתרכז בישיבה .
לאחר יותר מ4 שעות ישיבה קשה ביותר שוחררו כולם . ההמון החל לצאת מהחדר כאשר שמעה את בן קורא לה . היא ניגשה אליו והוא הכיר לה עוד אנשים מדורגים ממנו וחשובים ממנו הבינה , כולם בחנו אותה בזכוכית מגדלת , היא הודתה לעצמה על כך שלפחות מרטה שערות .
לאחר עוד חצי שעה בחברת אנשים נותרו חמשת המפקדים יחד עם בן .
"כמו ששמעתם אנחנו במצב קטסטרופלי חייבים חייבים למצוא דרך לסיים את הסיפור הזה , הם הולכים ומתחזקים ולנו אין דרך למנוע זאת . דניאלה אני לא רוצה להלחיץ אותך , אבל אני צריך שתנצלי את כל היכולות שלך , אנחנו לא יכולים להשבית בכל פעם מחדש מטוסים חייבים למצוא פיתרון לאי תזוזה שלנו " .
"המודיעין והשב"כ עובדים על זה אני בקשר רצוף איתם ובמעקב " ענה אחד המפקדים ,
"אנחנו מנסים לאתר דרך הלוויינים פרצות למחשבים שלהם , הסביר אחר .
"אני אדאג שיהיו יותר ערניים בגבול לתזוזה " אמר שון .
השיחה הסתיימה לקראת 9 בערב , ודניאלה הייתה בהלם להביט בשעונה הם ישבו בחדר יותר מ7 שעות .
כולם יצאו מהחדר מלבד בן ודניאלה , "הכול בסדר דניאלה? , לא דיברת כלל " שאל .
"כן אני פשוט העדפתי לשמוע מה קורה " אמרה .
"אנחנו לא נעשה שום דבר שיכול לפגוע בך דניאלה " הכריז שוב בן .
בראשה האדם הראשון שעלה במילה לפגוע הוא שון , למרות הנשיקה הסוערת והמושכת ביותר שהייתה לה הודתה דניאלה היא עדיין לא סלחה לו על מילותיו . "לילה טוב " אמרה ויצאה מהחדר. היא יצאה אל האוויר הקר ועשן חום יצא מפיה לאות קור , למזלה נעלה את מגפי הבד החמימים שלה כך שקור בגופה לא הרגישה .
מחוץ לבניין עמד שון בגפו .
דניאלה נתנה בו מבט מאשים והמשיכה ללכת , הוא ידע שזה לא יהיה קל לגרום לה לסלוח לו .
"חכי רגע " ביקש .
דניאלה האטה במכוון את הליכתה וכעת הם הלכו בקצב רגיל ,
"אני חייב לך התנצלות " אמר לאחר מרחק הליכה . דניאלה עדיין לא הביטה בו , היא הרגישה שהוא מתוח לכן החליטה להתעלל בו .
"אתה מתנצל? . רגע אני חייבת לצלם, שנייה תגיד את שוב האוזן השמאלית לא שמעה " אמרה בהלם מזויף .
שון הביט בה כלא מאמין , "אני מניח שזה מגיע לי " אמר במשיכת כתפיים .
"רק זה ? . אתה יודע מה מגיע לך? שאני יכה בראשך עם פטיש ללא מעצורים , עד שהמוח שלך יינזל לרצפה " אמרה כועסת במקצת .
הוא חייך חיוך מתנחם ושילב את ידיו מאחורי גבו , כל שאר הדרך הם הלכו בשקט עד הגיעם לחדר של דניאלה . "תודה על הליווי " אמרה בנימוס היא הביטה בו עכשיו עומד מולה , בגלל גובהו בדרך כלל הגברים ניראים מגושמים אך לא הוא , הוא עמד מולה עיניו שידרו עייפות , כולו היה מכופף ועייף כאדם הזקוק לשינה של מספר ימים , ליבה יצא אליו היא רצתה לנעול אותו בחדר רק שיישן ולא ידאג לדבר .
"אני מניח שאם אנשק אותך את לא תשתמשי בפטיש שלך עכשיו , נכון? " שאל בעיניים מהפנטות ונוצצות .
"לעולם לא תדע " אמרה דניאלה בחיוך והתקרבה אליו .
היא הצמידה את שפתיה לשלו ועצמה את עיניה , הם התנשקו עד שהפלאפון שלו זמזם .
דניאלה משכה את שפתיה והניחה את מצחה על חזהו מתנשפת .
"כן אנה? " שאל , תוך כד שיחתו הוא סירק את שיערה בידו , ראשה עדיין נשען על חזהו הוא משך את שיערה ודניאלה הרימה את ראשה אל פניו בניצוץ הפתעה .
"אנה אני יחזור אליך " אמר ולא חיכה לתגובה הוא ניתק את השיחה ומשך את פיה בחזרה לשלו .
"שון אתה צריך ללכת הזהירה אותו " היא חייכה כנגדו ושון הסיר את ידיו ממנה .
"לילה טוב " אמרה אליו בחיוך והמתינה לראות אותו חוזר בבטחה .
דניאלה התעוררה לפנות בוקר מזיעה ורועדת כאשר חלמה על מטען שהוצמד הרגע לגבול , היא הביטה בשעון וידעה שבעוד מספר דקות יחל סיור שיגרתי על הגדר .
היא קפצה ממיטתה מדליקה ומחפשת את מכשיר הקשר . לאחר שמצאה אותו צמוד לג'ינס שלבשה בצהריים , היא הדליקה אותו וזמזמה לשון.
בזמן שזה חיכה לתשובה דניאלה נעלה את מגפי החורף שלה ועטפה את עצמה בסוודר מכופתר וארוך סרוג ויצאה מהחדר .
"שון תענה כבר " אמרה לתוך המכשיר . לאחר שתי צלצולים שון ענה עירני לגמרי .
"שון " אמר ,
"שון תעצור את הסיור על הגבול מייד! אני בדרך לשם אני לא יספיק , שון תעצור אותם עכשיו . המטען בגודל ענק הוא יהרוג את כולם " אמרה מתנשפת .
"דניאלה עצרי במקומך שלא תעזי להתקרב לגדר . אני בדרכי לשם " אמר . אבל כבר היה מאוחר מידי דניאלה עברה כמעט חצי מהדרך בריצה בהגיעה לשם היא הבחינה בפנסי הגבול דולקים , חיילים רבים עמדו על הגבול מחפשים אחר המטען ואף רכב אינו זז , 'תודה לאל הוא הספיק ' אמרה וליבה הפסיק להלום מהפחד אלה רק מהריצה המטורפת שכרגע רצה .
היא התקרבה לגבול וחיפשה בעיניה את שון .
"היי רגע אחד , לא קר לך ככה? " היא הרימה את עיניה לראות מי העז לחסום אותה וראתה רון , היא התעוררה לרגע והבחינה בעצמה רועדת מקור .
"מה , קצת . זה לא חשוב עוד מעט זה ייעלם " אמרה וניסתה לעקוף אותו .
"את לא יכולה לעבר לשם , החבלנים מנסים לפרק את המטען ללא פגע . וקר לך מוות דניאלה את תקפאי " אמר .
הוא הוריד את מעילו , "לא לא זה לא נחוץ באמת " ניסתה למחות .
"די כבר " קטע אותה . הוא עזר לה ללבוש את מעילו בג'נטלמניות מדהימה .
"עכשיו תן לי להתקרב אני יודעת איך לעזור " הסבירה,
" נראה לי שלא כדאי " אמר קול מאחוריה , דניאלה הסתובבה ראתה את שון שלוב ידיים הוא הביט במעיל העוטף אותה ואז הביט ברון , רון הסמיק מעט וניצוץ חדש הופיע בעיניו של שון .
"אני אתקרב לשם בין אם תסכים ובין אם לא " הכריזה והסתובבה להביט בו שוב
"אלה אם כן אתה מוכן לקחת סיכון ולתת לחבלנים לפוצץ את עצמם " היא המתינה מספר שניות משלא ענה שלחה לרון מבט כועס ורון פינה את דרכו .
שון קילל אותה בליבו והתקרב גם הוא החבלנים הביטו בה מתקרבת והופתעו ששון הרשה לה להתקרב ,
"אני לא חושב…" החל אחד מהם להגיד .
"תתרכז בזה "הכריזה בקור , כשהביטה בהם מחפשים כיצד לנטרלו ,
דניאלה עצמה לרגע את עיניה וכשפתחה אותן ידעה כיצד .
"החוט הכחול , אחריו הצהוב והאדום יחד " הכריזה , הם עשו כדבריה והשעון הפסיק לרוץ לרוץ אחורה .
החבלנים נשמו לרווחה וחייכו.
דניאלה חייכה ונשמה לרווחה היא הביטה ביער השחור והאפל ,
'למה את מסתיר אותם? ' שאלה את היער . היא צחקה בינה לבין עצמה על השאלה והתרחקה משם, מרוצה מהרגע אך לא מהבאות…