הסירנא- פרק 26

~נקודת מבט של אלין~
היה נדמה לי שחיי צוחקים לי בפרצוף.
אני מתכוונת, קודם סמי, ועכשיו אלינה? כאילו, מי יהיה הבא בתור? אנני ולילי שבוייות כבר 4 ימים, לילי אפילו יותר. לפני שיכולתי לחשוב נעמדתי, גורמת לסירה להטלטל. אית'ן אחז בידי, כמבין מה אני רוצה לעשות. זאק בנתיים הפעיל את המנוע, מפיל אותי על אית'ן מרוב התנופה. ראיתי את אלינה וג'יימי עולים מעל המים, מתחילים לחתור לעברינו. ראיתי את האיש -שכבר נהפך לזאב- עוצר לפני שהוא נופל למים. הוא נהם לעברינו, והסתובב.
משינו את ג'יימי ואת אלינה מהמים, רועדים. "מה.. מה זה היה?" צעקה אלינה אל ג'יימי.
"ה…היגיון פש…פשוט. אנ… אנשי ז…אב פוחדים מ…ממים." ענה לה ג'יימי, גם הוא רועד. הבאנו להם מגבות, אבל זה לא עזר הרבה.
"עכשיו מה נעשה? כבר חשוך, ואין לנו מושג לאן אנחנו צריכים לשוט!" צעק אית'ן בתסכול גלויי.
"ל…לאיי הברמודה" לחשה אלינה.
הסתכלתי על אלינה בתדהמה. "את… את ידעת כול הזמן ולא סיפרת לנו?"
"לא… אני ראיתי כתבה בטלוויזיה כש… כשאתם התארגנתם. רציתי להגיד לכולם ביחד, אבל… את מבינה…" היא עדיין רעדה, אבל פחות.
"אז… לאיי הברמודה. מישהו יודע איפה זה במקרה?" שאל זאק.
אבל אני הייתי שקועה במחשבות. אז… אז אולי שם סמי נמצא? אולי עדיין נוכל להציל אותו!
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל התעוררתי ממחשבותיי כשאית'ן צעק שהוא רואה 3 איים מקדימה. זינקתי כדי לראות גם. ואכן, ראיתי 3 איים צמודים זה לזה במקצת. כולם זהים.
"איזה מבינהם את ראית בחלום שלך?" שאלתי את אלינה. היא ניסתה לזהות אחד מהם, אבל ללא הצלחה. הם היו דומים מידי והיה חשוך- לא שילוב טוב.
"אוקיי, אז אנחנו נתפצל. אני ואלינה נלך לאי הזה-" הצבעתי על האי הקרוב ביותר עלינו.
"וג'יימי, זאק, ואית'ן ילכו לאי הזה-" הצבעתי על השמאלי. "ואז לאי הזה-" הצבעתי על הימני.
"אוקיי. אבל איך נודיע אחד לשני שמצאנו משהו?" שאל ג'יימי שהפסיק סוף סוף לרעוד.
אממ… דרך איריס-נט" אמרתי.
"אנחנו לא ממש וואו עם השיטה הזאת, אבל בסדר" אית'ן אמר.
ואז התפצלנו, אני עם תהיות של: 'איך לעזאזל נמצא משהו באי הענקי הזה?!'

מסתבר שלמצוא את הפתח זה לא כול כך קשה. הבעיה הייתה איך להכנס.
כול האזור היה מוצב בשומרים. ולא סתם שומרים- אנשי זאב. כאילו שאחד לא הספיק לנו.
אני ואלינה החלטנו להתגנב מצד ימין- הייתה שם יותר צמחייה ופחות שמירה. וצדקנו- תוך כמה דקות של נשימות שקטות מצאנו את עצמינו בתוך הבניין. למרות שמבחוץ הוא היה די מוסווה.
התקדמנו במסדרון החשוך, מנסות למצוא איזשהי דלת, או משהו בסגנון- אבל המסדרון רק נמשך ונמשך, עם כמה פניות אבל עדיין חשוך. ואז ראינו דלת- דלת גדולה, שממנה בקעו קולות. לפי המבט של אלינה היא זיהתה את הקולות. טוב, לפחות אחד מהם.
"לא! אסור שהם יפריעו לי! תמצא אותם ותחסל אותם! ומהר!" צעקה אישה. האישה מהחלום של אלינה.
"כן גבירתי, ברור…"אמר מישהו. ואז שמענו אותו מתקרב אל הדלת. הסתכלנו סביבינו, מחפשות יציאה, אבל היציאה היחידה הייתה להמשיך באותה דרך חשוכה. וזה מה שעשינו. המשכנו ללכת בשקט, בודקות שאין אף אחד בסביבה, וממשיכות. מה שקיוויתי זה למצוא את סמי ולברוח. הלוואי שזה היה כול כך פשוט…
פתאום שמענו רשרוש קל. "מה זה?" לחשה לי אלינה. ואז זה התגברת- לא רשרוש קל, אלא נפנוף כנפיים, והוא התגבר מרגע לרגע.
"אני חושבת שציפור" לחשתי לה בחזרה.
פתאום משהו התחיל לתקוף אותי. ציפור מטופשת.
צעקתי מכאבים בזמן שאלינה מנסה לגרש אותה. "די כבר!" צעקתי לחלל האוויר.
פתאום שמעי שריקה. "לילה, אלי!"
ואז הוא יצא.
לא. לא יכול להיות.