ציפורן אדומה. פרק 22. בונוס!

כדאי שתגיבו.. כי זה בונוס פעם ב..
——–
פרק 22:
דבר ראשון, הייתי חייבת להודות להן. הן הצילו את חיי.
"תודה רבה." אמרתי ולחצתי איתן ידיים.
"זאת רק עבודתנו." הנערה עם השיער הלבן אמרה ברצינות והכניסה את החרבות שלה לתוך תיקה.
"שכחתי לשאול, מה שמכן?"
"אני ניילה." הנערה עם השיער האדום אמרה. רק עכשיו שמתי לב שיש לה פרווה שחורה ויש לה זנב, עם אוזניים מעלה, כמו זאב.
"אני לושס." אמרתי.
"אנחנו יודעות." ניילה צחקקה.
"איך?" שאלתי.
"אחר כך נסביר." הנערה עם השיער הלבן אמרה בחוסר סבלנות ואז הציגה את עצמה."אני סאקויה."
"היי סאקויה." אמרתי לה.
אז אחרי שהודיתי להן, הייתי חייבת לגלות קצת.
"למה הצלתן אותי בכלל?" שאלתי.
"אמרתי לך, זאת העבודה שלנו." סאקויה אמרה. לאחר דקה של דממה היא אמרה: "אנחנו משרתות את זאוס."
"אנחנו לא משרתות אותו!" ניילה התעצבנה. "אני מפקדת בצבא שלו, אשמתי שאת פחות מזה?"
"אני איחרתי לבחינות. מי עושה בחינות ב3 בבוקר?!" היא משכה את כתפייה.
"כנראה שאת לא אחראית בשביל לקום ב3 בבוקר."
"סליחה? אני…" אך עצרתי אותה מלדבר.
"רגע, בואו לא נריב.." ניסיתי לעצור אותן מלהתחיל לשפד אחת את השנייה עם הסכינים.
"אז… זאוס שלח אותנו להציל אותך." ניילה סיכמה.
"הו… זה נחמד מצד זאוס." הוחמאתי.
"זאוס היה חייב. הוא חשב שהנער הזה עומד להפנט אותך שוב. כנראה שהוא רצה להרוג אותך."
"איה?" שאלתי בחוסר הבנה."הוא פוחד לאבד אותי?" חייכתי במבוכה.
"לא. הוא לא רוצה שיהיה לצד השני יותר חיילים." סאקויה אמרה.
"אולי תפסיקי כבר להרוס את הביטחון שלה?" ניילה הטיפה לה.
"מתי שהוא צריכים לדעת את האמת."
"אתן לא משתלבות כל כך, נכון?" שאלתי. שתיהן הנהנו. "טוב, ניילה את יכולה לנסות להעיר את ההורים שלי? בינתיים אני אכין את האוכל. אתן יכולות להתארח פה, אני חייבת לכן." אמרתי.
"מה אני אעשה?" סאקויה שאלה.
"את יכולה לצפות בטלוויזיה." אמרתי.
"סבבה לי." היא אמרה וצנחה על הספה שמול הטלוויזיה. לידה היו ההורים שלי, המורדמים. ניילה ניסתה להעיר אותם.
אני ניגשתי למטבח, הכנתי ספגטי. כן, אני כבר בשלנית מגיל צעיר. תמיד אהבתי לבשל.
שמעתי נביחות. שכמעט הפילו לי את הסיר. נשמתי לרווחה. זה היה קרוב למדי.
" מה הן הנביחות האלה?" שאלתי, עם שתי כוסות ביד.
מולי ראיתי טיגריס לבן, מוסטאנג. מיד שתי הכוסות שלי נשמטו מידיי. פלטתי צווחה. הטיגריס ליקק את ההורים שלי.
"מה.. מה זה הטיגריס הזה?" שאלתי את ניילה. לידה ישבה סאקויה, אדישה לגמרי כשמולה יש טיגריס.
"אהה. חיית המחמד שלי. אנג, לושס, אנג, לושס." ( wolf moon זה בסדר שקוראים לו ככה?) היא הציגה אותו ואותי. הטיגריס הנהן בהבנה. כאילו שהוא הבין מה ניילה אמרה עכשיו.
"יש לך חיית מחמד טיגריס?" אמרתי בפחד.
"כן. זה כזה מוזר, נכון? כי זאבים בעצם מהכלב וטיגריס זה כמו חתול. אז הם כאילו אויבים.. אבל לא, אני מרגישה כימה מצוינת עם אנג." היא אמרה וליטפה את אנג.
"זה לא מה שהתכוונתי אליו.." אמרתי. "רגע אחד, את זאבה?" שאלתי במופתעות.
"כן. לא שמת לב? יש לי זנב של זאב, אוזניים של זאב, פרווה שחורה…"
"אף אחד לא שואל את סאקויה שאלות? ניילה היא העיקר כי יש לה טיגריס? אז לי היה אוגר, אז מה?" סאקויה שאלה בכעס ובעטה בשולחן ברוגז.
"סליחה. לא רציתי להפריע לך עם שאלות.. אולי נדבר במטבח?" שאלתי והצעתי לה לבוא לבשל איתי.
"את יודעת מה? זה באמת מפריע לי. אני אשאר לצפות." היא אמרה ופנתה שוב לטלוויזיה.
בינתיים, אנג המשיך ללקק את הוריי. האמת שזה הטריד אותי. לפתע, הוריי התעוררו בבת אחת.
"איכ, מי ליקק אותי?" אימי שאלה. מבטה הופנה אל הטיגריס. היא פלטה צווחה וקפצה ממקומה. "מי זה..?" היא שאלה והצביעה על אנג, הלא מבין מה קורה. גם אבי נבהל, אבל לא כל כך.
"מי הן?" אבי שאל והצביע על שתי הבנות.
"חברות.. שהצילו את חיי." חייכתי.
"אה.. נעים להכיר. כל מי שמציל את חייה של ביתי, מקובל עליי." הוא אמר ולחץ את שני ידיהן של ניילה וסאקויה.
"רגע, היא לא מאומצת?" סאקויה פלטה. שלחתי לה מבט מזהיר. "כלומר… נעים להכיר." והיא חייכה חיוך מאולץ.
"אני מכינה ספגטי, אתם מכונים לגשת לשולחן." חייכתי והגשתי לכולם צלחות ספגטי עם סלט בצד.