תזכיר לי לא לפתח רגשות…

"הלב שלי, זה היה הלב שלי,
הדבר ההוא שאמרת ששברת.
הנפש שלי, זו היתה הנפש שלי שיצאה,
הרוח ההיא שאמרת שהרגשת.
הדמעות שלי, אלו היו הדמעות שלי,
הטיפות האלו שאמרת שירדו.
הכאב שלי, זה הכאב שלי,
הדבר הזה שאני מקווה שאתה תרגיש גם,
ואני בטוחה שתרגיש אותו,
ביום מין הימים…"

היא הספיקה לכתוב. כל כך כאב לה, והיא אפילו לא ידעה למה, אך היא היתה בטוחה שזה היה בגללו. אם הוא רק היה אומר לה שיש לו חברה, מישהי אהובה כבר, היא לא היתה מפתחת בטעות רגשות כלפיו, לו היתה נותנת ללב שלה לנסות להרגיש משהו אסור. היא בכלל לא היתה ממשיכה לדבר איתו.
היא ישבה על מיטתה, מניחה כרית על רגליה ועליה את המחברת הקטנה שלה, שכבר הספיקה להירטב מכמה דמעות שזלגו על לחייה. היא הביטה בחדרה השומם, אותו אחד שפעם היא עוד חיבבה בגללו, כי הוא הראה לה כמה כיף אפשר לעשות. הוא היה קורא לו "סטודיו" בגלל שהוא היה גדול ולבן, והם היו צובעים את הקירות ומשתגעים.
אבל עכשיו כבר לא.
כבר לא.
היא הפכה דף, מוצאת שם קטע אחר, שמח יותר, ישן:

"ההתרגשות של שנינו באותו יום,
איך שהיינו חסרי גבולות לרגע,
איך אתה צחקת כשצבעתי את אפך בצבע.
אני מביטה על הקיר, ישר מולי,
כתוב שם "החדר של נועה" בצהוב זרחני.

יש לך קטע, מוזר אך חמוד,
לדבר ולדבר,
העיקר לא להיות לחוד."

היא הרימה את מבטה לעבר המקום בו פעם באמת היתה הכתובת הזו. עכשיו המקום סתם צבוע בלבן שוב.
המחברת הזאת… הוא היה זה שנתן לה אותה. היא אמרה לעצמה שהיא בחיים לא תשכח אותה.
ואותו.
ואת עצמה כשהיתה מאושרת.
ואת העולם.
בעצם, לעזאזל העולם, היא עדיין לא הרגה את עצמה רק בגלל שהיא הבטיחה לו שהיא לא תעשה שום דבר מסוכן; אלא אם יש פירוש נוסף למילה למסוכן…
היא הניחה בצד את המחברת שלה ושמטה את ראשה אל הכרית. הייאוש הייאוש…
פעם, כשהיא סיפרה לו על כאבי הראש שבאים לה אחרי הדיכאון, הוא סיפר לה שהוא קיבל אחד גדול אחרי ששתה אלכוהול. זה לא שהוא התכוון לשתות, כן, אחד החברים שלו הביא לו כשהיה אצלו בבית, הוא פשוט חשב שזה מים…
צילצול פלאפון. ועוד אחד. ועוד אחד. היא החזיקה אותו לפנייה. על הצג היה רשום 'רן'. היא התלבטה אם לענות או לא, ובשנייה האחרונה היא ענתה.
"הלו?" נשמע מהצד השני.
"רן,"
"היי נועה, תקשיבי, אני רק רציתי לוודא שאת בסדר…" קולו היה לחוץ מעט.
"לא הרגתי את עצמי אם מזה אתה חושש." ענתה לו בקול אטום.
"דיי נו, אל תהיי כזאת. אני מצטער, באמת, פשוט בזמנו זה היה נראה לי כמו פרט שולי, לא חשבתי שאני צריך לציין את זה-"
"רן עזוב. זה היה, זה נגמר. אני פשוט הייתי מטומטמת שפיתחתי ככה רגשות, הייתי צריכה לשאול אותך לפני. אבל באמת, בוא לפחות נישאר ידידים אם לא יותר, אני לא רוצה להרוס את כל מה שחווינו ביחד." הקול שלה היה צרוב מהדמעות לפני, ובהחלט שמעו את זה.
"את- את בכית? לא, שיט… נועה אני יכול לבוא אלייך עכשיו?" כשהוא אמר את זה היא ממש הצליחה לדמיין אותו מעביר יד בשערו בפראות.
"לא, אני לא רוצה שתבוא עכשיו."
"חבל, כי אני כבר פה." אמר ואחרי שנייה נשמעה זמזום בדלת, ולאחריו גרירת רגליים. בטח אמא שלה או אבא שלה הלכו לפתוח.
"שיט," סיננה אל הפלאפון וניתקה. ממש שנייה לפני שהיא הספיקה להגיע אל הדלת ולנעול אותה היא נפתחה ורן תחב את רגלו פנימה. הוא ידע שהיא לא תסגור אותה עליה.
"לעזאזל…" היא התרחקה מין הדלת ונשארה עומדת כשגבה מופנה אליו באמצע החדר.
"למה באמת באת?" שאלה. ידיה היו קפוצות, סימן לכך שהיא לא תהייה אחראית על עצמה אם יתקרב יותר מידי.
"אמרתי לך, אני רציתי לדעת שאת בסדר. וגם… וגם אני לא רוצה להרוס את כל הרגשות שיש בנינו. זה אולי לא מהסוג שאת רצית, אני מנחש, אך אני אוהב אותך ולא רק כידידה ואחות…" הוא עשה צעד אחד לכיוונה. אין תגובה. עוד צעד. ידה זזה מעט.
הוא נרתע קצת לאחור.
"אני לא יכול לחבק אותך יותר?" לחש, פגוע. היא סובבה מעט את ראשה, נותנת לו לראות את דמעותיה. הוא לימד אותה שהיא לא צריכה להתבייש בהם. כולם בוכים.
"אתה- אתה יכול." אמרה לבסוף. הוא התחיל לצעוד לעברה לאט, חושש שמה תשנה את דעתה באמצע הדרך וכרך את ידיו סביבה.
"אני מצטער נועה…"
הם נשארו ככה בשקט למשך זמן מה, עד שהדמעות של שניהם התייבשו.
"זה בסדר… אני-אני סולחת לך…"
"אז זה אומר שאני יוכל להמשיך לבוא לבקר אותך?" שאל, וזיק של חיוך שובב עלה על שפתיו. החיוך שהיא אהבה כל כך.
"אני יחשוב על זה… בתנאי שאלו לא ביקורי פתע." עכשיו גם היא חייכה.
הם ירדו למטה והיא ליוותה אותו עד שנעלם.
כשעלתה למעלה חזרה לחדרה, היא הרגישה שונה פתאום. היא מיהרה על המחברת שלה וכתבה את מה שהיה לה בראש, ככה פתאום:

"ולחשוב שפעם היינו שני זרים,
איך הייתי צועקת עליו ואז היינו צוחקים.
שהשעות שהפרידו בין שמחה לפרידה,
עברו כל כך לאט בשבילי.
אך הדקות שהפרידו בין פרידה לשמחה,
עברו כל כך בקלות
אולי הדמעות שאני מוחה עכשיו הן בכלל של אושר,
או שאולי הן עוד מהכאב שהיה בתוכי.
אולי אני יחבק אותך בפעם הבאה שנתראה,
או שזו היתה האחרונה בשבילי.

לא אוכל לקיים את כל מה שהבטחתי לך,
בעיקר בגלל שהיית כל כך טוב אליי,
אבל על דבר אחד כן אוכל לשמור,
אוכל לשמור על חיי."

היא סגרה את המחברת ועל ראשיתה מבחוץ היא כתבה:
"האחד שלימד אותי לא לפתח רגשות."