Sick Little Games פרק 20

לא ידעתי מה קרה, אבל זה הרגיש כאילו מישהו קפץ עליי. היה לי את כאב הראש הכי ענק בעולם ומישהו קפץ עליי, מה שלאט לאט גרם לי להיות עצבנית יותר ויותר. ומשום מה, האדם הזה דיבר בקול ממש רם, מנסה להעיר אותי, אני מניחה. בהתחלה חשבתי שזאת אימא שלי, אבל באותו זמן נזכרתי שזאת לא יכול להיות היא, כי היא נסעה לשבוע בשיקגו בשביל העבודה שלה. ואז התחלתי להילחץ קצת יותר, כי… מי לעזאזל היה בבית שלי?
הרמתי את הראש מידית ופגשתי בעיניים של לואי. הוא ישב עליי, עם חיוך ענקי וטיפשי על הפנים שלו. הו, יופי. נאנחתי בקול רם ודחפתי אותו ממני. הוא נפל על הגב לידי על המיטה, צוחק כמו אידיוט.
"מה לעזאזל אתה עושה בבית שלי, לואי?" יבבתי, מסתירה את הפנים שלי עם כרית.
"אני יודע איפה אתם מסתירים את המפתח הרזרבה שלך, וגם בגלל שהיום יום שני, אידיוטית! את הולכת להיות בצרות אם את לא תופיעי בבית הספר בזמן הקרוב!" לואי אמר כאילו זה היה הדבר הכי ברור בעולם. גנחתי בקול רם וזרקתי את הכרית על הפנים שלו.
"כן, ו…? זה לא כאילו שאכפת לך בכל מקרה." אמרתי, קמה והולכת אל המקלחת.
"שתקי, את יודעת שאכפת לי ממך." לואי אמר בטון הגנתי. לגלגתי והתחלתי לצחצח שיניים. "את הולכת להתכונן ולחזור לבית הספר יחד איתי או לא?" לואי צרח, יודע שאני בקושי אוכל לשמוע אותו עם הזרם של המים. השפרצתי מים על הפנים שלי, מנסה לשטוף מהפנים שלי את השעתיים הדלות ביותר שישנתי הלילה. בואו רק נאמר שאחרי ~שהוא~ הלך… בכיתי במשך שעות, ולישון לא הייתה אופציה.
הסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה לדקה או שתיים, היו לי שקיות מתחת לעיניים ונראיתי לגמרי מותשת. נאנחתי וחזרתי בעצלנות בחזרה לחדר השינה שלי. לואי עדיין שכב על המיטה, רק מסתכל עליי, כאילו הוא חיכה שאני אגיד משהו.
"אתה יכול פשוט ללכת, לואי? אני ממש רוצה להיות לבד עכשיו…" מלמלתי, מסתכלת על הרגליים שלי. הוא לגלג וצחק קצת. הסתכלתי עליו. מה? הוא לעג לי או משהו?
"נו, תתחילי להתארגן ותחזרי איתי לבית הספר –" לואי התחיל, אבל פשוט איבדתי את זה. לא רציתי לחזור לבית הספר. לא רציתי להתמודד איתו. לא רציתי שהוא יראה כמה אתמול בלילה השפיע עליי.
"אני לא חוזרת! אתה לא יכול פשוט ללכת?!" צרחתי, הקול שלי רועד קצת. המבט המשועשע של לואי בשנייה השתנה לאחד מודאג. הוא קם והתלך לכיווני. הוא לא התקרב יותר מדי, מכבד את המרחב הפרטי שלי אני מניחה.
"משהו לא בסדר. מה זה?" לואי אמר בפשטות, מסתכל לי בעיניים. לקחתי נשימה עמוקה והסתכלתי למטה. לא רציתי לבכות מולו, אבל העיניים שלי התחילו לשרוף והגרון שלי התייבש קצת.
"אני בסדר, סמוך עליי! אני בסדר." אמרתי, הקול שלי נסדק. שתיקה ענקית נפלה בינינו. הכרתי אותו, והכרתי את המבט הזה, כאילו שהוא רצה לשאול משהו, אבל לא היה בטוח איך אני אגיב.
"זה… זה בגלל הארי?" לואי שאל לבסוף. בלעתי רוק חזק, מקבלת צמרמורת על האיזכור של השם שלו.
"למה שתשאל את זה…? כלום לא קרה –" התחלתי, אבל לואי קטע אותי מיד. קיוויתי שהוא לא ידע על אתמול בלילה, אבל כמובן שהוא ידע. כמו תמיד.
"אני יודע לגבי אתמול בלילה… הארי הופיע בבית שלי אחרי זה…" הוא אמר באיטיות.
"אז אתה פה כדי להרצות לי שוב או…?" שאלתי בטון הגנתי. לא הייתי במצב רוח לריב עם לואי. לא הייתי במצב רוח לריב בכלל, אם להיות כנים. פשוט הייתי עייפה כבר… מהכל. לואי התקרב אליי.
"לא, אני לא, אבל אני רוצה לדעת מה לא בסדר?" הוא אמר בטון נואש. הוא באמת נראה כאילו אכפת לו ממה שקורה. הייתי די מופתעת למען האמת. מאז שאמרתי לו שלא היינו חברים יותר, חשבתי שהוא פשוט יעבור הלאה בחיים שלו ופשוט ישכח ממני לגמרי, מה שהיה יכול להיות דבר טוב לעשות מאחר שאני אדם וחברה נוראית.
"הכל בסדר!" אמרתי, העיניים שלי מלאות בדמעות. שנאתי את עצמי כל כך באותו הרגע. לא רציתי שהוא יראה את זה. לא רציתי לבכות מולו, פשוט לא רציתי.
"לא, משהו לא בסדר! אני לא פאקינג מטומטם, סקיי! אני יודע שמשהו לא בסדר! את פשוט יותר מדי עקשנית בשביל להגיד לי מה זה! את תמיד עושה את זה! את אף פעם לא מדברת על הרגשות שלך!" לואי צעק, קצת עצבני. נאנחתי בקול רם. הידיים שלי רעדו, לא ידעתי אפילו מה קורה. זה כאילו שכל הרגשות נחתו עליי ברגע אחד.
"זה לא נכון… אני לא כזאת." אמרתי, הקול שלי רועד כזאת.
"אז תגידי לי מה לעזאזל לא בסדר?!" לואי צעק עליי. התכווצתי מהטון העצבני שלו.
"הכל לא בסדר!" עכשיו זה היה התור שלי לצרוח. אם לואי רצה כל כך שאני אדבר על כל הרגשות המzוינים בתוכי, אני אדבר! "פשוט כל כך פאקינג נמאס לי כבר מהכל! אני כועסת כי אבא שלי מתחתן עם הzונה המzדיינת הזאת!" אמרתי, דמעות מתגלגלות על הלחיים שלי. הפנים של לואי השתנו, כאילו הוא הבין הכל. הוא ידע ש'נושא אבא' היה משהו ממש מסובך ורגיש בשבילי.
"אני כועסת כי הוא גר בפאקינג בריסטול איתה ואני אף פעם לא רואה אותו. אני כועסת כי הוא עזב אותי ואת אימא… אני כועסת כי לא היינו מספיק בשבילו." בכיתי כל כך חזק. בקושי יכולתי לבכות. "אני כועסת כי אימא שלי תמיד הולכת ואני תמיד לבד, ואני שונאת להיות לבד, כי… אני שונאת את עצמי כשאני לבד."
הייתי חייבת להפסיק לדבר לשנייה, רק כדי לנשום שוב. ואז הבחנתי שגם לואי בוכה. הלב שלי כאב תרתי משמע על זה שהחבר הכי טוב שלי בכה בגללי. "והארי… הייתי כל כך רעה אליו…" אמרתי, בוכה עוד יותר.
התכוונתי לספר עוד על הרגשות שלי כשפתאום לואי תפס אותי והפנים שלי התחברו עם החזה שלו. לפני ששמתי לב, הוא כבר ליטף את השיער שלי, לוחש באוזן שלי שהכל יהיה בסדר. אני לא יודעת למה, אבל זה גרם לי לבכות אפילו יותר. הייתי כל כך שמחה שהוא היה שם. התגעגעתי אליו כל כך.