עיר מעופפת פרק 1

אני אמור להרגיש בר מזל, המשפחה שלי זוכה לעבור לעיר שבעננים, שם אין זיהום אוויר והרחובות נקיים מפשע. אך אני לא מרגיש בר מזל, להפך, אני לא רוצה לעזוב, אני רוצה להישאר בלונדון גם אם יש שם זיהום אוויר וגם אם הפושעים חוגגים שם.
אני לא רוצה לעזוב. אבל אני חייב.
אני הולך להיפרד מליאת, היא החברה הכי טובה שלי, אני יוצא מהבית נועל אותו שלוש פעמים מחשש לגניבה ומתחיל ללכת לכיוון הבית של ליאת, הרחוב שקט, אנשים חוששים, ככה זה בעיר שלמטה, אנשים מפחדים, הרחובות מלוכלכים ומסוכנים, אנשים מסתכלים עליי ביראה חוששים שמא אני האדם הרע הבא שהולך לתקוף אותם,
אני לא מאשים אותם, כל מי שהיה גודל בעיר התחתונה היה חי בפחד, פחד מפני רוצחים, מפני גנבים, ומפני עוד כמה סוגי מאפיות, החיים בעיר התחתונה התחילו להיות מסוכנים ברגע שהמציאו את עיר העננים, ברגע שהעלו עיר שלמה לשמיים ונתנו רק למושלמים ולעשירים להיכנס לשם.
ואני עומד להיות מושלם ועשיר. הורי קיבלו את האישור אז אני עומד לעזוב את שכונות הפשע ולעלות ביחד איתם.
אני מגיע לבית של ליאת, הוא בית לבן עם קילופים אפורים והרבה קורי עכביש, החלונות סגורים בקרשים והמדרגות שבכניסה שבורות, אני דורך עליהן בזהירות כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר, אני דופק על הדלת וליאת פותחת, היא יפהפייה, יש לה שיער שחור ומתולתל ולמרות הקור שבחוץ היא לבושה בגופיה ומכנסיים קצרות.
"טיילור!" היא קוראת בהפתעה. "בוא! תיכנס!"
אני נכנס, לא לפני שאני סוקר את הסביבה שבחוץ, מוודא שאף אחד לא עוקב אחרי.
ליאת מכניסה אותי לסלון, יש שם שני ספות קרועות ומנורה מקולקלת, הסלון חשוך כי כל החלונות מכוסים בקרשים, ליאת חיה פה עם אחותה, הם למדו להגן על עצמן, כל אחת מהו מחזיקה אקדח בחגורה והן די טובות בקונג-פו.
ליאת מביאה לי כוס תה ומתיישבת מולי, בייננו חוצץ שולחן עץ חצי שבור.
"ליאת." אני פותח ואומר. "יש לי משהו לספר לך."
"אני פנויה לשמוע." אומרת ליאת ושותה את התה שלה בלגימה אחת.
אני מרכין את ראשי, אני לא יכול להביט בה כשאני שובר את הלב שלה ואומר שאני עוזב.
"ליאת…"
"טיילור." היא קוראת ואני מרים את ראשי, בחיוך שלא סר ממנה ולו לרגע היא אומרת:"לא משנה מה אתה רוצה לומר. אני יכולה להתמודד עם זה."
הגרון שלי צורב, יש לי שם גוש מלוח. אני לא יכול לשבור לה את הלב.
"ליאת.. אני עוזב."
"לעזאזל." היא מקללת. "זה לא יכול היה להיות טוב."
"אני עוזב לעיר העננים."
עינינו נפגשות ואני רואה שיש לה שם דמעות. אך היא כובשת אותן בהצלחה.
אני מושיט את ידי ולחוץ את ידה, גל חום נעים עובר בינונו. "תאמיני לי." אני אומר."אני לא רוצה לעזוב. אני מעדיף להישאר כאן. איתך, תאמיני לי."
ליאת מתנתקת ממני. "אני מאמינה לך." היא אומרת.
"אילו יכולתי לקחת אותך איתי…"
"אבל אתה לא יכול." היא אומרת.
אני סוקר אותה. איך היא מצליחה לעצור ככה את הדמות? איך היא יכולה להיות כל כך אדישה? כל כך אמיצה?
"מתי אתה עוזב?" היא שואלת.
"עוד שבוע."
"אם כך, יש עוד זמן למסיבה." היא אומרת והחיוך שאף פעם לא נמחק לה מהפנים, עולה שוב, איך היא מצליחה להישאר חזקה כל כך?