Sick Little Games פרק 17

הייתי עכשיו בננדוס עם ליאם, זאין, טאטום והארי, מתפללת שאני אוכל להיות במקום אחר… זה לא שלא רציתי לראות אותם… טוב, זה סוג של, אבל… הארי שם רק גרם למצב להיות הרבה יותר גרוע. המתח באוויר גרם לי להרגיש כל כך לא בנוח שלא יכולתי להגיד מילה. ליאם וזאין ניסו כמה שהם יכולים לדבר הרבה ככה שלא תהיה אף שתיקה מביכה… הממזרים האלה. עכשיו הבנתי למה הם עשו את זה. הם ניסו לשפר את הדברים. ולמרות שזה היה דבר מאוד נחמד מצידם לעשות, לא הייתי מעוניינת בלהיות ידידה של הארי. לא עכשיו, לא אי פעם, אם לדבר בכנות.
וכדי לעשות הכל הרבה יותר חרא, הייתי צריכה לשבת ליד הארי. שוב, אני בטוחה שזאת הייתה אשמתם. הם למעשה רצו אל המקומות ברגע שנכנסנו למסעדה. טאטום, ליאם וזאין ערכו שיחה קטנה משלהם. אני והארי פשוט אכלנו באיטיות, לא אומרים מילה. הכל היה ממש מביך.
"את הולכת לסיים את זה?" הארי אמר פתאום. הסתובבתי אליו, לא בטוחה אם שמעתי נכון.
"סליחה?!" אמרתי בכעס ובטון מתגונן.
"אני פשוט תוהה אם את מתכוונת לסיים את זה…" הארי אמר בקול נמוך, מצביע על הצ'ילי צ'יפס שלי. נאנחתי, מרגישה ממש מפגרת שהתגוננתי בשביל כלום. חייכתי קצת ודחפתי את הצלחת אליו. "תודה…" הוא אמר, מסתכל על הצלחת שלו ושוב, הנה באה השתיקה המביכה! זה כאילו שיכולתי להרגיש את המתח באוויר. זה היה פשוט נורא. "את יודעת, אני באמת מקווה שאת לא כועסת על לואי בגללי…" הארי מלמל, עדיין מסתכל על האוכל שלו. האחרים היו כל כך עסוקים בשיחה שלהם שהם אפילו לא הבחינו שאני והארי אשכרה דיברנו.
"לא הכל קשור אלייך, הארי." נאנחתי, עייפה מלדבר על זה. עייפה מלדבר בכללי.
"מצטער… זה פשוט שאת ולואי עכשיו רבים בגללי ו –" הוא התחיל, אבל לא רציתי לשמוע את השאר. רק רציתי שהוא יפסיק לדבר.
"טוב, כן. זה סוג של אשמתך, אבל אתה יודע… זה לא משנה יותר." אמרתי במרירות.
"לא, בבקשה, קדימה! זה כאילו שיש לך הרבה להגיד לי!" הארי אמר, סוג של עצבני. וואו. לא התכוונתי להתחיל ויכוח כאן, אבל הנה.
"הו, סמוך עליי. אין לי שום דבר להגיד לך, הארי." אמרתי בכעס, תוקעת בו מבט נוקב. הוא פתח את הפה כדי להגיד שיש לו הרבה מה להגיד לי ובלה בלה בלה, הטלפון שלי רטט בכיס. מיד הוצאתי אותו, מתעלמת מהעובדה שהארי עדיין דיבר אליי. זאת הייתה אימא שלי, שולחת לי הודעה כדי לברר אם אני עדיין הולכת איתה לאירוע הצדקה. טוב, פאק. כמעט שכחתי מזה. זרקתי את הטלפון בחזרה לתיק וקמתי.
"היי, את כבר עוזבת?" ליאם שאל בבלבול. כולם הסתכלו עליי עכשיו. טוב, הארי דפק לי מבט מוות, אבל נו שיהיה.
"אני חייבת ללכת. יש לי אירוע כזה עם אימא שלי בלונדון…" אמרתי כשהוצאתי קצת כסף מהארנק ושמתי על השולחן.
"הו, איזה דבר?" טאטום קפצה בחיוך קטן וחמוד.
"הו… סתם נשף צדקה אקראי שמגזין GQ ארגנו…" אמרתי, מתה לעזוב את המקום ולהיות רחוקה כבר מהארי.
"וואו, זה לא נשמע מתנשא בכלל." הארי לגלג. כולם הסתובבו כדי לנעוץ בו מבט. שמחה לדעת שלא הייתי היחידה שחשבה שהוא התנהג כמו אידיוט מוחלט.
"טוב, זה הקיו שלי. לילה טוב." אמרתי בטון סרקסטי, נועצת מבט בהארי. הסתובבתי וכמעט רצתי אל הדלת. לבסוף, זה נגמר. לא יכולתי לחכות עד שאני אהיה באירוע הלילה… למרות שלצערי, לא היה מספיק שמפנייה בעולם כדי לגרום לי לשכוח מהחרא חיים שלי.