פנימיית דגנייה – הקדמה + פרק 2

(קוראים לי שון)
עברתי לפנימייה, החיים בבית היו גיהנום. אבי החירוג שאפילו לא בא לי לקרוא לו אבא היה מרביץ לי ואמא שלי ובעד היתה בעד ובעד הבן שלו.
עזבתי לפנימיית דגניה, בקיבוץ דגניה ליד הכנרת.
הכל התחיל די טוב, פגשתי מישהי ממש חמודה, רק הבעיה היא שאני לא יודע מה השם שלה.
פגשתי מישהו שקוראים לו אופק (וכנראה) עכשיו אנחנו החברים הכי טובים.
סך הכל לא רע פה, ביינתיים…..

***

אוהההה – פיהקתי.
עשיתי מתיחה והתיישבתי שוב על המיטה, אני לא טיפוס שיושן עד מאוחר.
אז רציתי ללכת לדשא לראות את הזריחה ואת הכנרת – התלבשתי, הרגשתי הכי מעולה וחופשי בעולם.
זה היה רק היום השני שלי פה, וכבר כרתי את כל השבילים והפניות, הקיבוץ היה יפה מאוד.
אני אוהב טבע, ומעדיף אותו מאשר עיר.
כהגעתי אל הדשא – ראיתי את אתה אחת מאתמול.
בלי לפחד, כמו ג'נטלמן באתי והתיישבתי לידה, היא הסתכלה עליי לרגע חייכה,
וגרמה לי לחייך גם, חיוך כזה שגרם לי גם לצחוק, וכמובן גם לה.
"לילך" היא אמרה.
"מה?"שאלתי והרגשתי מוזר, אבל בכל זאת ניסיתי להבין…
"קוראים לי לילך" אמרה וחייכה "זה הרי מה שרצית לשאול".
"איך ידעת, לא ידעתי שאתה רוצה לשאול – בתכל'ס סתם המצאתי את זה כי רציתי רק לומר לך איך קוראים לי.." הסמיקה.
"איך קוראים לך" שאלה.
"שון" עניתי (בתמיהה).
"אתה חמוד" היא אמרה,
"תודה גם את" עניתי "את ממש חמודה – חמודה מאוד" – אחחח אני יודע, הרשתי לעצמי להיות קצת דפוק אותו רגע..
"אתה הרבה יותר חמוד מכל החברים היו לי"…
……… -,-

OK STOP STOP STOP STOP

מה זאת אומרת מכל החברים שהיו לי?
טוב נו בסדר, לא הראתי שזה מפריע לי –
"אתה בא לארוחת בוקר?"
"כן, אני מורעב"
"טוב"
היא המשיכה…
"אנחנו שולחן 3"
"כן"
"אני רק צריך לאסוף את אופק הזה"
"טוב, ביי"
מואה…
היא הביאה לי נשיקה, על הלחי – לא התלהבתי כמו כל האלה.., אבל היא די ממש ממש יפה…

**לילה**

"ואיי" אמר אופק ופיהק "זו היתה ארוחה"
המשיך
"איך אני אוהב ארחת בוקר,איך אני ביצים!!" צעק
"ושוקו" המשיך "שוקו!!!!"
"חחחח" צחקתי "מה יש לך אתה כזה מסטול?".
"טוב גבר, אני במקלחת, אם אתה מחפש אותי – אני שם בוילון השני משמאל…
"חחח, ואם יש שם משהו"
"אל תדאג לי" אמר.
"יאללה, עוף עוף!" אמרתי וזרקתי עליו ת'כרית.
כמעט נרדמתי –
אבל לפתע הדלת נפתחה..
חשבתי זה אופק, אז אמרתי אופק – מה אתה עושה את זה הילוך איתי, תן לישון!
"אני לא אופק" – ענה משהו.
נבהלתי לגמרי – זה היה מלחיץ, בעיקר כי אני מכיר את הקול הזה.
"אתה יודע מי זה" הקול המשיך לדבר וטרק את הדלת
"לא" שיקרתי.
"זה אבא שלך" הוא ענה.
"אין לי אבא"
"כן, יש לך" ובעט במיטה.
אז כבר הסתובבתי לעברו –
"מה באת?"
"מה אני באתי? מה אתה עושה בפנימיה הזוועה הזאת מריחים קקי של פרות!"
"מה אכפת לך ממני"
"תשמע, בכלל לא אכפת לי ממך"
הוא המשיך ואני רציתי רק להתנפל עליו
"אני לא אוהב אותך – אני אוהב רק את אמא שלך ואמא שלך אוהבת רק אותי – אני אוהב ת'ילדים עם הגנים שלי ועם הגנים שיהיו לנו, לא את הגנים של האבא הש'ך
תהי חזק… הוא לא יכול להיל אותי אמתי לעצמי
"אמא שלך לא סובלת אותך
היא רק יודעת שאתה באחריותה – אז אתה בא אתי..!"
"לאן?"
"לאן שמתחשק לי – כי לפי חוקי הבית בזמן האחרון אף אחד
לא שואל אותך!!!