Sick Little Games מתורגם פרק 13

אלגברה עברה די מהר להפתעתי. המבחן לא היה כל כך קשה ולא היו לי חברים בכיתה מה שאומר: אין דרמה. אז כשחשבתי שהיום הזה יעבור, בתקווה, בלי דרמה, כל החלומות שלי התנפצו כשלואי עצבני מאוד הופיע משומקום כשחיפשתי את ספר ההיסטוריה שלי בלוקר.
"טוב, שלום גם לך, אור שמש!" אמרתי, לועגת להבעה הרצינית שלו.
"זה לא נמאס לך אף פעם?!" לואי אמר בקול רם, בטון הגנתי. עצרתי את החיפוש הנפלא של הספר שלי והסתובבתי אליו באיטיות. מה. לעזאזל. קרה?
"וואה, אני מבינה שמישהו לקח קערה נוספת של דגני בוקר כלבה הבוקר!" לעגתי, לא באמת עוקבת אחרי מה שהתרחש.
"שתקי כבר, סקיי! את יודעת על מה אני מדבר!" הוא צרח, נואש לגמרי. אוקיי, עכשיו הייתי לגמרי מבולבלת.
"זה הקטע! אין לי מושג על מה לעזאזל אתה מדבר!" אמרתי, יותר נואשת ממנו.
"אני מדבר על הארי." הוא אמר, נראה יותר עצבני מאי פעם. וואו. איזה הלם. כמובן שהוא ידבר עליו.
"אוקיי… ומה איתו?" אמרתי, נאנחת. לא הייתי במצב רוח לעוד שיחה על הארי סטיילס. באמת שלא הייתי במצב רוח.
"אני לא מאמין עלייך… זה אף פעם לא נמאס לך להתייחס לאנשים כמו חרא רק בגלל שאכפת לך רק מעצמך?!" הוא אמר במרירות. וואו. תראו את זה, החבר הכי טוב שלי אומר לי שאני מתייחסת לאנשים כמו חרא בגלל שכפי הנראה, אכפת לי רק מעצמי. תודה לך, הארי. תודה רבה על זה.
"וואו. אוקיי, בסדר! תחשוב מה שאתה רוצה, לואי. באמת שלא אכפת לי, אבל תן לי לומר לך דבר אחד: כל זה, מה שהולך ביני לבין הארי… זה לא העסק המzדיין שלך!" צרחתי.
זה היה כשהבנתי שכולם במסדרון הסתכלו עלינו. אפילו זיהיתי שני פרצופים מוכרים, ליאם והחברה שלו טאטום. הם עמדו לא כל כך רחוק מאיתנו ונראו די מופתעים מכל מה שאני ולואי אמרנו. טרקתי את הדלת של הלוקר שלי והלכתי. אני מקווה שהארי יהיה שמח עם כל זה. זה נראה כאילו כל החברים שלי כעסו עליי עכשיו, בגלל שהוא הלך והתבכיין להם על כמה כלבה אני. אם התוכנית שלו הייתה לדפוק את הכל ולהרוס את החיים שלי, טוב, אני בכנות מקווה שהוא מרוצה מעצמו, כי עד כה הוא עשה את זה מצוין.

אתם מכירים את הימים האלה שהכל הולך כל כך מהר שזה כבר נגמר לפני שאתם יכולים להגיד משהו? טוב, אז היום היה בהחלט לא אחד מהימים האלה. זה היה כאילו שום דבר לא הולך להיגמר וזה הרג אותי. מאז הריב הציבורי שלי עם לואי הבוקר, כל החברים שלי התעלמו ממני והייתי לגמרי בסדר עם זה, כי הייתי כל כך עצבנית שלא רציתי לדבר עם אף אחד. הייתי בכזה מצב רוח נוראי בארוחת הצהריים, מסרבת לשבת בקפיטריה לבדי ולהיראות כמו אידיוטית.
לקחתי את הדברים שלי החוצה לנשום קצת אוויר טרי. אף אחד לא היה בחוץ, מה שהיה די דפוק כי היו כמה שולחנות נחמדים, אבל נו טוב, מצוין לי, אני אהיה לבד ובשלווה. התיישבתי ליד אחד מהשולחנות והתחלתי לחפש בתיק שלי. הייתי רעבה, לא במצב רוח טוב והסנדוויץ' שלי נעלם. zין על החיים שלי.
"היי, הנה את!" ליאם אמר בשמחה, עם זאין לידו. מאיפה שני אלה באו? אפילו לא שמעתי את הדלת… עמדתי לצרוח בעצבים כשפתאום מצאתי את הסנדוויץ' היקר שלי.
"מה אתם עושים פה?" אמרתי בטון הגנתי, לא ממש בטוחה למה לצפות. ליאם התיישב ממולי וזאין לקח את המושב לידי.
"ארוחת צהריים עכשיו, סקיי. באנו לכאן כדי לאכול, את יודעת?" זאין הסביר באיטיות, כאילו הייתי האידיוטית הכי גדולה בעולם.
"תודה לך, קפטן ברור מאליו! לא ידעתי את זה! אני מדברת על העובדה שאם אתם כאן כדי להעליב אותי או משהו כזה, אתם יכולים פשוט לעזוב. תודה." אמרתי, לוקחת את הלגימה הראשונה מבקבוק המים שלי.
"כן… רצינו לדבר איתך על העניין עם… על הארי." ליאם אמר, לא בטוח במילים שלו. נאנחתי בעצבים. שעה בלי לדבר על הארי סטיילס… משהו שהיה לגמרי לא אפשרי בחיים שלי עכשיו, אני מניחה. "רק רצינו להגיד שאנחנו לא כועסים עלייך. זה בינך לבינו… וזה לא העסק שלנו." הוא אמר בחיוך קטן.
"כן, אנחנו באמת לא רוצים להתערב בזה… יותר מדי דרמה!" זאין אמר, צוחק קצת. לא יכולתי להסכים איתו יותר, הוא צדק. היה כבר יותר מדי דרמה, אבל לצערי, לא יכולתי להימנע מזה כמו שהם יכלו. הייתי חייבת להתמודד עם זה, אפילו אם לא רציתי.
"תודה חבר'ה… הייתי בטוחה שאני חסרת חברים אז… תודה! ודרך אגב, תוכלו אולי, לא יודעת, להסביר את נקודת המבט שלי ללואי? אני לא חושבת שהוא מבין את כל ה'זה לא עניינך' בסיפור הזה!" אמרתי, צוחקת בציניות.
"הו, את יודעת איך הוא… הוא מגיב בצורה מוגזמת, כמו תמיד! הוא יירגע בסופו של דבר, אל תדאגי לגבי זה…" ליאם אמר בפה מלא. הסתכלתי למטה על הסנדוויץ' שלי והתחלתי לחשוב על מה שלואי אמר לי מקודם שוב… בדרך כלל לא היה לי אכפת ממה שאנשים אומרים עליי, זה הרבה יותר טוב ככה, אני שמחה יותר ככה, אבל… לואי הוא אחד מהחברים הכי טובים שלי. זה היה שונה מלקבל עלבונות מסתם זר אקראי. במיוחד לא אהבתי את מה שהוא אמר בגלל שהיה סוג של אמת בתוך זה… זה לא כאילו שאני הילדה הכי נחמדה על כדור הארץ. אני לא טיפשה. אני יודעת שאני כלבה לפעמם.
"אתם יודעים… לואי אמר שאני מתייחסת לאנשים כמו חרא בגלל שאכפת לי רק מעצמי. יש בזה משהו. זה לא כאילו שאני בנאדם נפלא אז…" אמרתי בקול נמוך, עדיין מסתכלת למטה. זאין מרפק אותי לפתע בצלעות, אז הסתכלתי עליו למעלה.
"שתקי, סקיי. לואי היה עצבני. הוא לא התכוון לזה." הוא אמר בחיוך קטן.
"וחוץ מזה…" ליאם התחיל. הסתובבתי אליו, מהרהרת על לאן השיחה הזאת תלך. לא הייתי צריכה להגיד את זה. לא רציתי שהחברים שלי ירגישו רע בשבילי. לא רציתי שאנשים ירחמו עליי. שנאתי את זה.
"את לא בנאדם רע, סקיי. את לא. אוקיי?" ליאם אמר בחיוך מרגיע. חייכתי חזרה. ברצינות הייתי כל כך אסירת תודה להיות חברה של שני האנשים האלה עכשיו. הם היו היחידים שלא הפנו את הגב אליי. המחשבה על החבר האירי הבלונדיני הטוב שלי פתאום קפצה למוחי.
"היי, איפה נייל?" שאלתי, לוקחת נגיסה מהסנדוויץ' שלי. אני מניחה שהוא בטח גם התעלם ממני עכשיו. לא הייתי מופתעת. כולם התעלמו ממני מאז המסיבה.
"אימון פוטבול, אני חושב?" ליאם אמר בכנות. ליאם היה השקרן הכי גרוע בעולם, אז הייתי מגלה ישר אם הוא היה משקר, וחוץ מזה, נייל באמת היה בקבוצת הפוטבול, אז זה היה אמין.
"סקיי… אני יודע שאמרנו שזה לא עניינינו אבל… אני יכול לשאול אותך משהו?" זאין אמר עם גיחוך. הו אלוהים, ידעתי לאן זה הולך.
"שאל, מאליק! קדימה!" אמרתי, מסתובבת אליו. היה לו את החיוך החצוף הזה על הפנים, ידעתי בדיוק על איזה נושא אנחנו הולכים לדון פה, זה היה ברור.
"אז… הארי טוב במיטה או…?" זאין אמר, מנענע את הגבות שלו כמו משוגע. פרצתי בצחוק וליאם הצטרף במהירות. כמובן, ידעתי שהוא הולך לשאול משהו כזה. פשוט ידעתי.