כס האדס- פרק 2- קיקלופים, ואבא.

מאסי סיפרה לי מהקרה לה, ואני גיליתי לה על איך שאמי מתה כשעזבתי, והואשמתי ברצח. "זה בטח האבא הארור הזה!" סיננה מאסי. ג'ים זקף את אוזניו, ונעצר במקומו. גירדתי לו מאחורי האזניים, ושאלתי אותו: "ראית משהו ג'ים?" מאחורי מישהו כחכח בגרונו. מאסי הצביע לכיוון המשך השביל. שלושה קיקלופים, מטונפים לבושים שיריונות עשויים חלקי מתכת מזוהמים, רצו לעברינו בחרבות שלופות. במהירות הבזק קפצתי על ג'ים, בחרב שלופה. החרב שלי היא חרב פרשים, אבל היא עשויה מברזל סטיגאי שחור בצד אחד, והצד השני, ארד שמיימי. החרב שלי לא היתה רגילה. היא היתה מסוגלת להפוך לשרשאת, שאם היא לא על הצוואר שלי, היא חרב. מאסוס הרגה אחד שהתפורר במהירות לאבק צבהבה ירקרק. חבטתי בראש של אחד הקיקלופים, וג'ים כבר דאג לרמוס אותו. קפצתי מגבו של ג'ים, טאני ומאסוס הסתרנו על הקיקלופ הגדול ביותר. אני דאגתי להסחת דעת, ומאסוס דקרה אותו מאחור. בשאגה אדירה, הוא התפורר, ונסחף ברוח. מאסוס נשפה קווצת שיער מפניה ואמרה תוך כדי התנשמויות והתנשפויות; "וואו, לא ידעתי שאת… לוחמת… טובה… כל כך…" חיכתי חיוך ושאלתי אותה; "ואת מאסוס,… איפה… למדת… להלחם… ככה?…" מאסוס משכה בכתפיה ואמרה: "לא יודעת, כנראה אני צריכה להודות לארס." פניי האדימו, לא האל הזה! החברה הכי טובה שלי, קאסי, היא בת ארס. בפעם האחרונה שפגשתי את אבא שלה, הוא כמעט שיפד אותי. כן, ככה זה כשכול האלים שונאים את אבא שלך. אחרי המלחמה בקיקלופים, הגיע לג'ים משהו קטן, אחרי הכול, הוא עשה עבודה טובה. מאסי זרקה לו חטיף כלבים ענק מהתיק שחה. תמיד תהיתי מה היה בו, הוא תמיד נראה כבד, כאילו הברק הראשון של זאוס נמצא בתוכו! אבל, יש בו רק חטיפי כלבים ענקיים בשביל ג'ים. גירדתי לו בבטן, אבל פתאום, הוא קם, ונעמד במקומו. היה שם גבר, לבוש גלימה שחורה, שער שחור, ועור לבנבן.
"שלום מאסי, שלום ליאה." הפנים שלי ושל מאסי קפאו. אבל, נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי: "היי, אבא."
~המשך יבוא!~