ערפל של בדידות וכאב

נמאס לי ממה שכולם אומרים עליי,
מהבדידות, מהשקרים.
נמאס לי ממה שכולם חושבים עליי,
נמאס מכל הרגעים.

לא לא דיי! נמאס כבר מכל זה!
-הכל שקר לבן.
אין דרך להתקרב, לדבר, להביע עניין,
כולם ברחו, השאירו אותי כאן,
עכשיו כבר ערב ואני שוב לבד.
כבר אין לי אין לי אף אחד.

עכשיו כבר בוקר, שמיים שחורים,
קפה בצד, אדים קרים.
דמעות זולגות בלי הפסקה,
לא נותנות לעיניי מנוחה.
מחשבות רבות מציפות את ראשי,
מה כדאי לעשות? להשתנות, או פשוט להישאר אני?

הזמן עובר לאט,
השמש כבר שוקעת.
אני את הקפה מסיימת,
דפיקה בדלת שומעת.
זו שוב הרוח מבקרת,
לוחשת מילים באוזניי,
ואני כרובוט משיבה לה:
"דבר לא השתנה, נמאס ודי."

אני עוד פה בגלל מישהו אחד,
בגללו.
אני מניחה שהוא עצמו לא יודע זאת,
אך הוא עזר המון.
ועד כמה שיש לי אותו,
אני צריכה מישהו אחר,
כי אנוכיות זה לא דבר שביקשתי לעצמי,
ונגמר לו המקום בלב.