Liattoty
סליחה שזה קצר.
תגובות וממשיכה.

ציפורן אדומה. פרק 20.

Liattoty 05/08/2013 819 צפיות 9 תגובות
סליחה שזה קצר.
תגובות וממשיכה.

שלום:)
———-
מיד התחמקתי מידיה. הבטתי בציפורניה למשך זמן. הם פשוט הפנטו אותי. קמתי מהמיטה במהירות.
הלכתי לסלון, לא יכולתי לראות אותה יותר. נרדמתי על הספה, כשאף אחד לא בסלון.
היה חושך מפחיד, שגרם ללב שלי לדפוק. פחדתי שעכשיו מריה בא להרוג אותי.
חיבקתי חזק, חזק את החרב, שלא תעזוב אותי. ניסיתי לא להידקר.
לא הצלחתי גם להירדם. גם עם פנס, גם עם אור דלוק, גם עם חושך.
ככה הייתי בערך שעה, עד שעיניי נעצמו סוף- סוף.
השעה הייתה 7:12 בבוקר. הרגשתי שישנתי שנייה. מירה העירה אותי.
"קומי כבר! איזה ישנונית!" היא אמרה.
"מ…ה?" מלמלתי ומצמצתי כמה פעמיים.
"אנחנו אמורים ללכת ללימודים!" היא אמרה וקרצה לי. הבנתי את הרמז. קמתי במהירות, מכוונת לחדר, מוציאה בגדים מהארון ומתלבשת. הוריי לא היו בבית, בעבודה. במהירות לקחתי את התיק, הכנסתי את כל הספרים, כולל את החרב, כולל מים ואוכל.
יצאנו במהירות מהבית. לא השחלתי מילה בדרך. מירה הייתה נרגשת מהכול, מכל הספרים, מכל האוכל, מכל האנשים העוברים. זה הביך אותי ההתלהבות שלה על כול דבר, אבל ניסיתי להתעלם. בכל זאת, היא ענייה והיא רוצה להתחיל בדף חדש.
ניסיתי גם להתעלם מהציפורניים שלה. היה נראה שהיא אוהבת אותם. התחלתי לפחד יותר ויותר, כשהיא הביטה בציפורניים בחיוך. היא הראתה לי את זה גם, אמרתי שלא אהבתי. איך היא ענייה ויש לה לק אדום? זה לא הגיוני.
כנראה שהיא בעצם האויבת שלי. ועכשיו אני אמורה להרוג אותה. עכשיו אני אמורה להילחם בה.
אז למה אני לא עושה את זה? למה אני מתאפקת כל כך?
או שאני פוחדת ממנה, או שאני מרחמת עלייה. החיים שלה היו בזבל, אבל כל פעם שאני נלחמת בה היא מנצחת אותי. איך זה יכול להיות?
היא דיברה עם כמעט כל החברות שלי, אני נשארתי בצד. כולן התחנפו לה. למה? היא כזאת יפה? טוב, כנראה שכן. היו לה תלתלים מדהימים ועיניים עמוקות, למרות שהן לבנות. הגוף שלי היה נראה כמו של דוגמנית והיא בכלל לא הייתה ניראת כמו ענייה. להפך, כמו עשירה. היא דיברה איתן בביטחון גבוה, כאילו היא מכירה אותן.
לא דיברתי עם אף אחד. היה קשה לי לראות את הכיסא שלידי, בו פלס הייתה יושבת, ריק.
נגמר סוף- סוף יום הלימודים המשעמם. הוריי עדיין לא חזרו, אני ומירה ישבנו בשולחן ואכלנו.
"את ממש מצליחה להיראות כמו חברה שלי." אמרתי, בעודי אוכלת טוסט גבינה.
"מה זאת אומרת להיראות?" היא מצמצה. כאילו היא הופתעה. "חשבתי שאני באמת חברה שלך."
"אני מנסה לשכוח את העובדה שרצית להרוג אותי." אמרתי.
"זה היה שייך לעבר." היא חייכה. "את עדיין כועסת?"
"אמ…" חשבתי למשך כמה שניות. "כן." אמרתי באכזריות וקמתי מהשולחן. מיד מירה אחריי.
"מה יש לך?" היא שאלה ועצרה אותי.
"את לא חברה שלי. את אויבת. יש לך לק אדום. את יודעת מה זה אומר." אמרתי ומיששתי את החרב בכיסי, לבדיקה אם נמצאת אצלי.
"אני.." היא מלמלה במופתעות. "זה לא מה שאת חושבת."
"אוי נו, אנחנו לא חיות בדרמה! אלה החיים האמיתיים! תגידי את האמת!"
"למה את מתנהגת ככה פתאום?" נצצו בעיניה דמעות.
"זאת את? את לפני יום וחצי התנהגת אליי באכזריות ולא היית רגישה כל כך!" הופתעתי מהרגשנות שלה.
"נמאס לי." היא אמרה ועיניה כבר היו אדומות. היא הוציאה את החרב הזהוב מכיסה. "נתתי לך הזדמנות. כמה חבל שפספסת אותה." ואז עלה החיוך הזדוני על פניה. היא כיוונה אליי. הוצאתי את החרב מכיסי גם. אוי כמה חיכיתי לרגע הזה שתחזור להיות עצמה. אני מעדיפה את מירה ערמומית, לא מעצבנת ורגישה כל כך.
היא כמעט פגעה בי. במידות התחמקתי. היא הרימה גבה קלות, אך לא אמרה כלום. בינתיים, הספה שהייתה מאחורי נקרעה, מהחרב של מירה.
כיוונתי גם עלייה. לא הייתי מסוגלת להרוג אותה. כשהיא ראתה שהיא בכוונת היא חייכה ואמרה:
"נו, תעשי את זה. תחתכי אותי. או שאת לא מסוגלת."
"מי את?" שאלתי.
"אני מריה. אמרתי לך כבר לא?"
"מי את באמת?" שאלתי.
"מה זה עניינך?"
"זה ענייני. אנחנו במלחמה ואת אויבת שלי. אנחנו לא אמורות לאכול טוסט ביחד או ללכת ללימודים!"
"אז רציתי קצת לשחק, אז מה?"
"רגע אחד.." התבהרו לי הדברים. "את לא באמת בכית! את עשית את עצמך! את עשית את עצמך פגועה, רגשית.."
"סוף-סוף עלית על זה. היה נמאס לי לשחק את השבורה."
"אבל למה שיחקת?"
"ככה. במלחמה לא מגלים דברים."
"וכול העניות.. זה היה שקר?" שאלתי, פגועה מהסיכוי שהיא שיקרה לי.
"לא. זה היה אמיתי. הייתי חייבת להישפך למישהו. לא היה אכפת לי ממך, אז היה לי סבבה."
"אני רוצה להרוג אותך.." אמרתי בכעס. זרקתי עלייה את החרב שלי. היא לא הצליחה להתחמק.
החרב פגעה בה בבטן. לא ירד לה דם, בשיא המוזרות.
"מי את?" שאלתי שוב והוצאתי את החרב מבטנה. משום מה, זה לא הגעיל אותי. החרב הייתה נקייה, כרגיל.
"אני.." היא אמרה בגסיסות, אך לא סיימה את המשפט. היא התפוגגה כמו אבק.
"היה נעים להכיר, מריה."


תגובות (9)

תמשיכיי

05/08/2013 12:02

המשך!!

05/08/2013 12:04

ממשיכה מחר :)

05/08/2013 12:07

יש לך מושג כמה את כותבת מושלם?

05/08/2013 12:20

דוווקא אורך טוב,
תמשיכי

05/08/2013 12:20

חח וואו תודה, אני לא חושבת שזה מושלם, אבל בסדר.
ממשיכה מחר :)

05/08/2013 12:32

הייתי בטוח שהדבר הכי מוזר שיקרה בסיפור הזה הוא שמים יהפנטו אותה….
אנשים שהופכים לאבק?!"עף כמו אבק ברוח…"
תמשיכי.

05/08/2013 12:57

המשךךך

05/08/2013 12:57

ווואו מרגש אותי שהגעתי לשש תגובות ;) תודה על התמיכה, אני ממשיכה בצהריים.
נ.ב : מאקס, אל תדאג, יקרו לה דברים מוזרים יותר.

06/08/2013 00:31
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך