כימיה מושלמת- פרק 8-

מנקודת המבט של סער-
שישי הגיע. לא היה לי כוח לזוז, אבל גררו אותי למועדון של חבר טוב. ישבתי על אחת הספות הצדדיות, ונחתי מהחיים.
״אפשר לשבת?״ איזה בחורה אמרה לי בחיוך.
״אפשר״ אמרתי.
״אז מה סער אלמקייס עושה לבד במועדון?״ היא שאלה בחיוך וליטפה את רגלי.
״סער אלמקייס עייף״ אמרתי. היא חייכה.
״אם אתה רוצה, אני יכולה לעורר אותך״ היא אמרה ונשכה את שפתיה. הפלאפון שלי צלצל. שיר, כמובן.
״חברה שלי לא תאהב את זה״ אמרתי בחצי חיוך.
״חייב ללכת כפרה״ אמרתי, צבטתי אותה בלחי והלכתי משם.
״אה חיים שלי?״ שאלתי את שיר.
״אתה עוד במועדון?״ היא שאלה.
״כן״ עניתי.
״מה אתה אומר על לקפוץ אליי? ההורים שלי באילת״ היא אמרה. חייכתי.
״אני אגיד שלום ואבוא״ אמרתי.
״אוהבת אותך״ היא אמרה וניתקה.
באמצע הלילה, שמעתי את הצלצול של הפלאפון של שיר.
״מי הבן זונה שמתקשר בשבע בבוקר״ מלמלתי. לא שמעתי קול. פתחתי עיניים, וראיתי אותה מחייכת אל מול הפלאפון.
״מה רשום?״ שאלתי בחיוך ונישקתי את בטנה.
״לא משהו מעניין, עזוב״ היא אמרה והניחה את הפלאפון על השידה.
״אז למה את מחייכת ככה?״ שאלתי בחיוך.
״זה לא טוב שאני מחייכת ככה?״ היא שאלה ועלתה עליי.
״אז תגרום לי להפסיק לחייך״ היא אמרה בחיוך. נישקתי אותה.
בערך בשתים עשרה התעוררתי. שיר עדיין ישנה. הייתי חייב לדעת מה היא ראתה בפלאפון שלה, אז הושטתי את ידי וחיפשתי את ההודעה האחרונה. חברה שלה שלחה לה. ׳החבר של הצפונבונית בגד בה עם החברה הכי טובה שלה. מרוצה סוף סוף?׳
קראתי את מה ששיר שלחה אחרי זה. ׳מגיע לבת זונה הזאת, גם פרצוף תחת וגם מתנהגת כמו זונה וגורמת לכולם לפתוח את העיניים׳
״בת של זונה״ מלמלתי והסתכלתי על שיר. הנחתי את הפלאפון, למרות שהייתי שמח לדפוק לה אותו בראש, התלבשתי ועפתי לאופנוע. לא חשבתי על מה שאני עושה, פשוט נסעתי לבית של ליהי.
דפקתי בדלת, וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי. דפקתי שוב, ושוב, ושוב, עד שהיא פתחה.
היא הסתכלה עליי, ובאה לטרוק לי את הדלת בפרצוף, אבל עצרתי אותה עם הרגל שלי.
״מה אתה רוצה?״ היא מלמלה. הסתכלתי עליה. היא כוסית גם אחרי שהיא בוכה, אדוניי, הגזמת.
״הכל בסדר?״ שאלתי בשקט.
״זה לא עניינך״ היא אמרה. אני כל הזמן עושה את אותה טעות ובא אליה בטוב, והיא תמיד באה בקריזות. התחלתי להתעצבן.
״וואלה, אני לא יודע מה אני עושה כאן, תחזרי לבכות ולהעיף את כולם לקיבינימט״ אמרתי והלכתי משם. עליתי על האופנוע, העברתי מבט אחרון על הדלת, וראיתי אותה נשענת על הפתח ובוכה את הנשמה. נאנחתי. אני לא יכול להשאיר אותה ככה, היא שבורה. היא יכולה לעשות לעצמה משהו, וזאת תהיה אשמתי. קמתי והתקדמתי אליה.
״אני לא צריכה שתנחם אותי!״ היא אמרה וניגבה את הדמעות.
״אני חושב שכן״ אמרתי. היא נראתה נואשת לחום. לא ידעתי מה להגיד לה.
״יש מישהו בבית שלך?״ שאלתי, לא יודע למה.
״למה שיהיה?״ היא שאלה.
״אני תמיד לבד. בכל מקום. אפילו ההורים שלי לא בבית!״ היא אמרה בחיוך עצוב.
״עזוב הורים, אני לא מצפה מהם לשוםדבר מזמן, העוזרת בית..״ היא התחילה להגיד וחזרה לבכות. שתקתי ובלעתי רוק. התקדמתי אליה והרמתי את פניה.
״אני לא ידעתי״ אמרתי בשקט. היא הנהנה והניחה את ראשה על החזה שלי. חיבקתי אותה ונתתי לה להמשיך לבכות, זה נהפך לתפקיד הקבוע שלי.
נכנסנו לבית שלה. התיישבתי על הספה בסלון, והיא הושיטה לי כוס מים.
״את צריכה את זה יותר ממני״ אמרתי בחצי חיוך. היא לא חייכה, והתיישבה באחת הכורסאות. הפלאפון שלי צלצל. זאת הייתה שיר. ניתקתי.

מנקודת המבט של ליהי-
התקשרו אליו, והוא ניתק. הסתכלתי עליו.. הרגשתי לא נעים שאני מתעלקת עליו ככה.
״תקשיב, נראה לי אני זזה לישון״ אמרתי ונעמדתי. הוא הסתכל עליי וקם.
״אני צריכה קצת זמן.. אתה יודע״ אמרתי. הוא הנהן.
״תשכחי ממנו ליהי, הבן זונה הזה ניסה לשחק אותה גבר ולא הצליח לו״ הוא אמר. חייכתי והנהנתי.
״תודה סער״ אמרתי בחיוך, כמה שרק יכולתי. הוא הנהן והלך. לפחות הוא גרם לי להפסיק לבכות.
שבוע עבר. הגיע יום ראשון. כבר שכחתי לגמרי מבן או מדנה, שלא מראה את הפרצוף שלה בבית ספר. אני נהנית מלהיות לבד, אחרי ארבע שנים של שקר, לפי מה שהבנתי.
בשיעור אנגלית, נכנס איזה בחור לכיתה.
״ומי זה?״ רוני שאלה בחיוך שובב. הבחור נעמד ליד המורה, שכמעט התעלפה מהתרגשות.
״טוב, אני לירון, אני אחראי על המחזמר שהולך להיות אצלכם בבית ספר..״
״הומו..״ רוני לחשה לי בעצב. גיחכתי. הפסקתי להקשיב מהמילה מחזמר, והתחלתי לשרבט לבבות שבורים על המחברת.
״ליהי!״ שמעתי את המורה קוראת לי. הרתי את המבט אליהם.
״מה?״ שאלתי בשקט והנחתי את העט.
״כמו שאת היית רוצה שיקשיבו לך, לירון רוצה שתקשיבי לו״ היא אמרה. הסתכלתי על הלירון הזה והנהנתי.
״הנה, מקשיבה״ אמרתי בחוסר סבלנות. השבוע הזה יותר מדי ארוך, אני מתחרפנת.
נגמר היום. התקדמתי לג׳יפ שלי, ונסעתי הביתה. הגעתי כבר לרחוב, והנהג המטומטם שהיה לפניי החליט לעצור. התחלתי לצפצף בעצבנות, והוא לא זז. נהג מאזדה מפגר. יצאתי מהאוטו והתקדמתי אל המאזדה.
״אתה מוכן לנסוע כבר?!״ שאלתי ודפקתי על החלון. אני כל כך עצבנית בזמן האחרון. הנהג פתח את החלון. זה היה הלירון ההוא.
״אני מצטער״ הוא אמר, ואז הסתכל עליי. הרגשתי כל כך מובכת.
״לא, אני מצטערת״ אמרתי.
״אני עברתי רק אתמול, איפה זה רחוב ׳האושר׳?״ הוא שאל.
״תפנה ימינה בפנייה הבאה״ אמרתי.
״תודה״ הוא כמר בחיוך. חייכתי.
״איך השם שוב?״ הוא שאל.
״ליהי״ אמרתי. ״ושוב, סליחה״ הוספתי בחיוך. הוא הנהן בחיוך, וחזרתי לג׳יפ שלי.

״מה את אומרת עליי בתפקיד ראשי במחזמר?״ רוני שאלה אותי בחיוך על הבוקר.
״את רצינית? בשביל לירון?״ שאלתי בתדהמה. היא חייכה.
״וואו״ מלמלתי בחיוך. ״הוא הטעם שלך?״ שאלתי.
״הוא הטעם של כולן״ מאיה באה ואמרה לנו בחיוך. רוני הסמיקה ואני צחקתי.
״בהצלחה״ אמרתי בחיוך לרוני. היא הנהנה והלכה לשיעור.
נכנסתי למעבדה, ובפעם הראשונה, סער ישב שם לפניי. התיישבתי לידו.
״היי״ אמרתי.
״אהלן״ הוא אמר והסתכל עליי. הסתכלתי עליו.
״מה?״ שאלתי בחיוך.
״סתם, נחמד לראות אותך מחייכת שוב״ הוא אמר בחיוך שגרם לי להסמיק.
״חלק מזה בזכותך, אתה יודע״ אמרתי.
״אל תגזימי, כולה הייתי כתף שאפשר להרטיב בדמעות״ הוא אמר בחיוך.
״וזה עזר לי״ אמרתי בחיוך. הוא הסתכל עליי והנהן.
נגמר השיעור, והלכתי לראות את האודישן של רוני למחזמר.
״רוני גרו כבר עלתה?״ שאלתי בחיוך את לירון. הוא הסתכל עליי.
״יש עוד זמן עד שהיא תעלה״ הוא אמר והסתכל ברשימה שלו.
״אה״ מלמלתי.
״שבי בינתיים״ הוא אמר בחיוך. חייכתי והתיישבתי לידו.
״למה את לא מנסה להיבחן?״ הוא שאל והסתכל עליי.
״זה לא בשבילי״ אמרתי בחצי חיוך.
״ומה כן בשבילך?״ הוא שאל בחיוך. אני מכירה את החיוך הזה, זה חיוך פלרטטני. לירון מתחיל איתי.