אין שם- פרק 4

ביד רועדת הפכתי את המבחן, ופתחתי את הספר בתיאור המתאים. נראה שדפיו המצהיבים החלו להתפורר. התחלתי לקרוא באיטיות, משווה את התיאור לסיפור, בעודי מנסה להיזכר בחלום שלי: "אני עכשיו רואה איש עם אקדח וקעקוע על היד מאיים עליהם.." סגרתי את הספר בחוזקה כטורקת דלת, והפכתי את המבחן. עכשיו ידעתי בבירור, הציור מתאים באופן מושלם לתיאור בספר, לזיכרון שלי ולחלום. הכנסתי את הספר לילקוטי במהירות, נאנחת בהקלה. הצילצול הרעשני החל להישמע ברחבי בית הספר, ומר קלרסון החל לאסוף את המבחנים מהתלמידים, בדרך בוחן תשובות שגויות של תלמידים ומצחקק לעצמו מה'שטויות' המבדרות שהם קוראים להן תשובות. צילו הכהה הגיח על שולחני, והרמתי את ראשי אליו, מגישה לו את המבחן בהיסוס ברור. "למדת?" הוא שאל את השאלה הנפוצה ביותר שמורים שואלים אחרי מבחן. הנהנתי מצד לצד בשלילה, נאנחת. הוא אסף את המבחן, בוחן אותו בעניין וסורק אותו במבטו, תוך כדי הליכה לשולחן הבא. קמתי מהכיסא, וחטפתי בחשאי את הספר מהתיק. אותיות זהובות שיצרו את הכותרת "ליל הכוכבים התשיעי" נצצו על כריכת הספר העבה והירוקה. נעצתי בה את מבטי. אין עוד אות מיותרת, אין אפילו את שם הסופר או מספר חתום בדיו שחור כדי שיוכלו לזהות שהספר נלקח מהספרייה. רק כותרת זהובה ונוצצת, שמאחוריה מסתתר סיפור חיי בדיו זהוב ונוצץ, שגורם לסיפור להיראות כאילו גם הוא מושלם ונוצץ, בדיוק ההפך ממה שהוא. לרגע הבחנתי בחריטה קטנה שנבלעה בין האותיות הזהובות. צימצמתי את עיניי וקירבתי אותן לספר. יכולתי לראות את המספר ארבעים ושבע חרוט היטב על הכריכה. הוצאתי במהירות עוד כמה ספרים עבים וכבדים מהילקוט, וסידרתי אותן בערימה על השולחן. את ספר הקריאה שלי הנחתי בסוף הערימה, וקמתי מכיסאי בסיפוק. הנחתי את הספרים בין שתי ידיי, ויצאתי מהכיתה, סוחבת אותם בכבדות. התהלכתי במסדרון הרועש והמלא מצמידה את הספרים לחיקי, עד שהגעתי לארונית המוכרת שלי, שהייתה מקושטת בשישה פרפרים תכולים ויפים, ועל המנעול הכסוף שלה רשום המספר ארבעים ושבע.