לא כל הנוצץ זהב – פרק 56

התחנה המרכזית של מנהטן. עד כאן הכל טוב ויפה.
אבל בהתחשב בעובדה שאף אחד מאיתנו מעולם לא היה במנהטן בעבר, ובהתחשב בזה שלא ידענו לאן להתקדם – נתקענו. ישבנו על ספסל בתחנת אוטובוס כדי להסתתר מהגשם וחשבנו על תוכנית.
"איפה אוט?" אריק שאל, אחרי דקה של שתיקה משולשת.
מארק משך בכתפיים והביט לעבר השמיים הקודרים.
"חשבתי שאמור להיות חם פה בקיץ." הוא מלמל בעצבים.
"למען האמת, לא כל כך קר." נאלצתי להודות. "בבריטניה באמת קר הרבה יותר."
"אז זה זמן נהדר שתסבירי לנו למה החוורת. את לא חושבת?" מארק שאל.
"לא, אני לא חושבת." השבתי והבטתי לעבר העננים.
"אנחנו צריכים תוכנית." אמר מארק לבסוף.
"יופי, גאון הדור." מלמלתי.
"יש לך משהו להגיד בנידון, ליליאנה?" הוא שאל.
"תספיק לקרוא לי ככה!" אמרתי בעצבים ונעצתי בו מבט.
"למה? זה מאוד מפריע לך?"
"כן, זה מפריע לי. מר רוכב דרקון." השבתי בלעג.
"אולי תפסיקי להזכיר את אוט כל הזמן?" הוא השיב בכעס.
"למה? מפריע לך שאתה יודע שהסיבה היחידה שאתה במסע הזה היא בזכות ה- "
"מספיק! שניכם." אריק נראה תשוש. "מארק- די כבר לרדת על השם של לילי, לילי- תפסיקי לעצבן אותו ולהיות כל כך צינית. עוד לא התחלנו את המסע ואתם כבר רבים."
שנינו הבטנו באריק בהפתעה.
"מה?" הוא שאל. "אתם מתנהגים כמו זוג ילדים קטנים. מישהו צריך להיות המבוגר האחראי, לא?"
נעצתי מבט במארק.
"בסדר, נפסיק לריב." אמרתי.
"בינתיים." מארק השלים.
"יופי. תודה לאלים." אריק מלמל ואז הביט באוטובוס המתקרב לעברנו.
"אז, כמו שאמרתי, אנחנו צריכים תוכנית." מארק אמר.
נאנחתי.
"מישהו בכלל יודע מה הכיוון הכללי שלנו?" שאלתי.
"טוב, לא…"
"לא ממש…"
שני הבנים הביטו בי בהתנצלות.
"אף אחד מאיתנו לא טרח לברר איפה נמצא הגן הזה עכשיו?" שאלתי בהפתעה.
שתקנו לרגע ארוך, מבואסים. כל אחד עסוק במחשבות שלו.
"סן פרנסיסקו!" מארק צעק לפתע והפחיד אותו ואת אריק כמעט עד מוות.
"מה אתה רוצה מסן פרנסיסקו?" אריק שאל.
"שם נמצא גם ההספרידות." מארק אמר בביטחון. "כירון הזכיר שזה באזור הזה."
"טוב, אז אנחנו צריכים אוטובוס לסן פרנסיסקו." אמרתי.
"אבל…" אריק קימט את מצחו. "סן פרנסיסקו היא לא במרחק של כמה ימים?"
"טוב, אז נעשה עצירות ביניים בכל מיני מקומות. עכשיו, בואו נלך למצוא חנות שיהיה אפשר לקנות בה מפה ו- " אמרתי.
"רגע, רגע, רגע," מארק נעץ בי מבט. "למה את מחליטה מה נעשה?"
"כי זה מסע החיפושים שלי." אמרתי, מדגישה את המילה האחרונה.
"זה מסע החיפושים של שלושתנו." מחה מארק. "ואני אמור להנהיג אותו!"
"רק בגלל שיש לך את בהמת הרכיבה שלך – "
לפני ששמתי לב מה קורה מארק התנפל עליי והצמיד אותי למדרכה הרטובה, מצמיד את זרועותיי למדרכה גם כן ורוכן מעליי.
"מה אתה עושה?!" צעקתי בבהלה כשראשי כמעט נחבט במדרכה.
התפתלתי וניסיתי להרחיק אותו ממני אבל כלום לא עזר. מארק היה חזק באופן מפתיע. אריק נעמד בבהלה והתכוון לעשות משהו כשמארק אמר לו שלא יזוז. ואז הכעס שלו התמקד בי.
"את לא – ואני חוזר, את לא- תקראי לאוט בהמת רכיבה." קולו נשמע מאיים. "את קולטת, ג'ונסון?"
בלעתי רוק באימה. לא ידעתי שמארק כל כך חזק, או שהוא יכול להיות מלחיץ כזה. הבטתי לתוך עיניו, עיניו נצבעו בגוון צהוב, כמעט זהוב. בדיוק כמו אתמול בערב, במדורה.
הוא טלטל אותי בכוח ומים נצמדו לחולצה שלי.
"שמעת אותי, ג'ונסון?" הוא שאל שוב.
"מספיק, מארק." אריק התעשת ותפס את זרועו של מארק.
מארק נהם באיום והרחיק את ידו של אריק, כשהוא מוסיף לאחוז בי.
"תתנצלי!" הוא שאג.
"היית מת." אמרתי, מנסה לשמור על חזות כועסת, אבל למעשה- רעדתי מפחד.
"מספיק, מארק. עזוב אותה!" אריק משך את מארק כלפי מעלה, ומארק שחרר את אחיזתו בי.
התרוממתי לישיבה והבטתי במארק. הוא מצמץ והביט בי כאילו הוא לא זוכר מי אני, עיניו חזרו לגוון החום הנורמאלי שלו. כולי נרעדתי.
"אני… מה לעזאזל קרה כאן?" הוא שאל, ונשמע מבולבל בדיוק כמו שהעידו עיניו.
"אתה ריתקת אותי למדרכה ועכשיו אני כולי מלאה מים." השבתי.
אריק, שהבחין מיד ברעידות שלי, פשט את הז'קט שלו והושיט לי אותו.
"קחי. ואל תתווכחי אפילו."
היה לי כל כך קר שאפילו לא התווכחתי. התעטפתי בז'קט של אריק והתיישבתי על הספסל של תחנת האוטובוס.
"אנחנו נחזור בעוד רגע." אריק הבטיח. "אנחנו הולכים לקנות את המפה שדיברת עליה."
הנהנה בכבדות, הז'קט של אריק היה חמים ונעים, והיה לו הריח המנחם של אריק.
צפיתי במארק ואריק חוצים את הכביש לצד השני של הרחוב ונכנסים לתוך חנות קטנה. השענתי את הראש לאחור, עיניי נעצמו, ושקעתי בשינה עמוקה.