צלול כתמימות – פרק 3

הוא החל עושה פעמיו אל עברה, מניח לזרועותיו הארוכות, השריריות מה, להיפרש לצדיו, חובק לגופה ברוך האופייני לנפשו הנאצלת, ברוך האופייני לחיוכו המתגבש מרגע לרגע, ברוך האופייני לתהיותיו חסרות התקווה, נטולות המוצא.
היא לטפה לגבו בחיוך מאולץ, מנחם, עורה החיוור בוהק ביופיו תחת אור הירח המלטף, ניצוץ קל של תקווה חולף לעיניה הבהירות. היא הניחה לגופו, נושקת למצחו ברוך ועושה דרכה אל עבר היער העבות הניצב כלצדי כביש האפר המוכר.
הוא בהה כחולם לצעדיה ההולכים ומתרחקים מכנגד עיניו, בדמותה החיוורת והרכה נעלמת כבין צללי החשיכה, מניחה לאפילה לעטוף גופה, לא מותירה ואף לא זכר פרט להבטחתו הנואשת. הוא נאנח עמוקות ועשה דרכו אל ביתו, תוהה פשר הדבר, תוהה פשר השטות הבלתי מושגת, הבלתי ידועה.
וכך חלפו החודשים, והמלחמה נעשית קשה מנשוא, הכאב מפלח גפם ונשמתם פה אחד, מפלח גופם כסייף חסר תקנה השוחר לצייד, המחפש, חושק לדם. ועם קושי המלחמה הגובר, עלו וגברו תהיותיו פשר הנערה החיוורת והרכה המציפה מחשבותיו, הוא תהה פשר טיפשותו חסרת הטעם. כיצד יגן על נערה, אשר אין בידו אף ולא שמה?.
וכך חלפו להם כהרף עין, ימים, לילות, אך אף ולא דבר לידו פרט להבטחתו. המלחמה נישלה רכושו, תוארו, חבריו, קרוביו, כמנשלת אדם העולה בחובותיו מרכושו הדל. וחיוכו המריר נהפך כהרגל, ואפיונו הקליל והמאושר נעשה כבד ופסימי לתולדות העולם. והנה חלומו נופץ, כלי די המלחמה התובענית.
הוא נאנח עמוקות, כעת החלטה עיקשת התגבשה בדעתו, כעת הבטחתו תתממש, כעת, יקח הנערה, וישיטה על גבי סיפון אליס אל עבר מקום מבטחים, מקום בו תהיותיו לא יתקפו גופו, מקום היניח רוגע ושלווה לנפשו הדוממת, לנפשו היבשה.
והנה עושה פעמיו לאורך המזח, סוקר סביבתו הבוערת בתהייה, סוקר סביבתו הבוערת בחיפוש אחר 'אליס', כל אשר נפשו חפצה לה אותו הרגע הדומם, אותו הרגע המפלח דממת הלילה השוררת, האופפת גופו.