גורל- זיכרון | פרק 16

״מ..מו..מוניקה?״, היא ממלמלת ומתבוננת בי בעיני כלבלב
״כן״, אני נזכר,״היא הייתה השכנה שלי בכפר. אהבתי אותה, אבל היא לא שמה לב אליי״
״דריי״, קייט קוטעת אותי,״זאת החברה שלי״
״איזו חברה?!״, אני מרגיש את הזעם עולה בי
״שהרגתי״, היא אומרת בשקט
״הרגת!? הרגת!? יותר נכון רצחת!״, אני דוחף אותה על הרצפה והיא מזנקת אחורה כדי לא ליפול.
״דריי תרגע!״, היא צועקת עליי,״היא לא אהבה אותך! היא אהבה את וויל!״
״וויל, וויל,וויל! מי זה וויל בכלל?! מוניקה הייתה שלי! את רצחת אותה!״, אני מתיח בה
״וויל היה מישהו מהכפר שלכם, אני אהבתי אותו וגם מוניקה״, היא מתחילה להסביר. כשאני לא מקשיב היא קופצת בעדינות לידי ונודעת בשלושה נקודות בגופי. אחת בזרועה, אחת בצוואר ואחת ברגל ואני נופל על האדמה חסר יכולת לזוז.
״תן לי להסביר״, היא אומר תואז מספרת על הכל כל מה שקרה לה. על וויל, מוניקה, הנבחרות, ההחלפה והחתונה. ואז אני מבין איזה חיים קשים היא עברה. אני לא יודע אם אני מאמין לקטע שאהבתי אותה אבל אני יודע שאכפת לי ממנה. אני מרגיש צורך לגונן עליה.
״אני אוהב אותך״, אני אומר לה והיא מרימה את פניה אליי בתקווה
״אתה זוכר?״, היא אומרת בעיניים נוצצות
״אני זוכר״, אני משקר לה ומתקרב אליה בחשש. הראשים שלנו מתקרבים זה אל זה באיטיות כמו שנינו פוחדים. בסופו של דבר אני גומר את המרחק בין השפתיים שלנו לנשיקה ארוכה ומתוקה. בסופה קייט מסתכלת עליי במבט מאושר ואני מרגיש טוב עם עצמי. שמח שהצלחתי לגרום לה להיות מאושרת. היא מתקרבת אליי שוב הפעם לנשיקה סוערת. תוך כדי אני מרגיש את הרגשות שלי מעורבות. אני כן מרגיש משהו אליי עכשיו, אבל לא בטוח שזאת אהבה. בסופו של דבר אנחנו הולכים לישון אחד ליד השני. אני נותן לה את ידי ולוחץ אותה חזק אל ליבי. אני נושק עליה,״לילה טוב״, אני לוחש לה והיא מחייכת אליי את החיוך המושלם שלה ונרדמת. משאירה אותי עם כל המחשבות. אני אוהבת את מוניקה. ממש אוהב אותה. אף פעם לא אהבתי מישהי בצורה כזאת. אני מרגיש כאילו זה שהיא לא החזירה לי אהבה מתיר לי חיים ריקים בלי שום תכלית. שהדבר היחיד שיוכלו לעשות בו הוא לדאוג לאושרה של קייט. ואני לא יכול. לא יכול לחיות עם העובדה שאני משקר לקייט בפרצוף. לבסוף אני נרדם. אבל אני מתעורר לבסוף לים חדש של מחשבות. אני מחליט לעשות עםזה משהו. אני קם בעדינות והולך אל הצוק. אני מסתכל על המים שלמטה. אם אני אקפוץ אני אמות אין ספק. ואני יודע שבכך אביא סוף לסבל הזה של הזכרונות שלי. אני עוצם עיניים ונושם עמוק, חושב על אם כדאי לי או לא. כשאני פוקח אותם אני יודע. לקפוץ.