נמאס.
נמאס לי לשמוע צעקות.
נמאס לי לשמוע האשמות.
והם אפילו לא מכוונות אליי.
נמאס לי לשמוע את הצרחות,
נמאס לי מהבעיות שמופיעות.
והן אפילו לא שלי.
ונמאס.
נמאס לי שהם צורחים,
נמאס לי שהם מאשימים,
צורחים,
מקללים,
וזה נשמע כמו בית משוגעים.
נמאס לי להרגיש חסרת תועלת,
נמאס לי להרגיש כמו מטומטמת.
וזה בכלל לא מופנה אליי.
נמאס לי שהיא מאשימה אותי,
נמאס לי שהם מוציאים את זה עליי.
למה אני סובלת בגללה?
ונמאס.
נמאס לי שהם צורחים,
נמאס לי שהם מאשימים,
צורחים,
מקללים,
וזה נשמע כמו בית משוגעים.
נמאס לי שהם מאיימים.
נמאס לי שהם לא מתעלמים.
למה לא לעזוב אותה וזהו?
נמאס לי להמשיך להילחם בשבילה,
נמאס לי להמשיך להרגיש טיפשה.
ואני לא רוצה להמשיך.
כי פשוט נמאס.
נמאס לי שהם צורחים,
נמאס לי שהם מאשימים,
צורחים,
מקללים,
וזה נשמע כמו בית משוגעים.
ואני לא רוצה להמשיך.
תגובות (8)
מדובר בהורים שלך? אני רק תוהה…
קטע יפה מאוד חריזה נחמדה
אבל הסוף קצת חוזר על עצמו #
הסוף חוזר על עצמו בכוונה, כדי להדגיש.
תודה.
החיים ממשיכים- אני חושבת שזה אמור להיות פיזמון, ופיזמון אמור לחזור על עצמו.
אני לא יודעת למי את מתכוונת, הורים, אחים.
אני יכולה להגיד שגם אצלי בבית, זה ככה. כול יום מתנהלת מלחמה.וגם לי נמאס!!
כן שמתי לב שהחזרה מדגישה פה מעגל בלתי פוסק של טרוף חחח
אני חייבת לציין שמתחת לכל המלנכוליות פה, הכתיבה עצמה נהדרת :)
מעניין אותי לדעת למי את מתכוונת…
את ממש כתבת כאן אותי, כולי, מילה במילה…
ואני מסכימה עם גאיה, מתחת להכל הכתיבה מעולה, מזדהה עם השיר
תודה רבה, אני שמחה לשמוע שהתחברתן ואהבתן!