שפל המדרגה

הסיפור שלי מתחיל כחצי שנה אחורה, היום הכי כואב והכי מאושר בחיי הקצרים, אל תראו אותי כטיפוס דיכאוני או פסימי, למען האמת אני די אופטימי מאז ניסיון ההתאבדות שלי. מה שאני מחשיב כשפל המדרגה של חיי, שאם לא הייתי מגיע אליו, כנראה לא הייתי כותב את הסיפור הזה.
הסיפור מתחיל בכיתה י' כשהכרתי חברים חדשים, פיתחתי את הקישורים החברתיים שלי ואת חיי החברה שלי והתחלתי לחיות את חיי מחדש. אפשר להגיד שכיתה י' הייתה נקודת הזינוק שלי לעלייה לתחושת אופוריה שגורמת לי לאבד כיוון ולהידרדר נפשית אל שפל המדרגה שמוביל אותי לניסיון התאבדות שעד היום אני מחשיב כהכרחי ליצירת מי שאני היום. זה התחיל בכיתה יא', הציונים שלי היו טובים, היו לי הרבה חברים טובים, בדיוק התחלתי לצאת עם בחורה שהכרתי באחת היציאות עם החבר'ה, והכול הסתדר לא רע במשפחה, בקיצור הכול היה לא רע ובכל זאת שקעתי לדיכאון עמוק, אני לא יודע למה, אני לא יודע איך, אבל זה קרה, ניתקתי קשר עם הבחורה, הפסקתי לצאת, ונהייתי מכונס בעצמי, התעלמתי מהכול ומכולם, ונהניתי מכול רגע, לא היה לי אכפת מאף אחד וזה הרגיש נעים, כמו סוג של הקלה, והפסימיות נתנה לי נקודת מבט שונה על העולם, יותר מציאותית ומעניינת.
בוקר אחד אני מתעורר, השמש מהחלון מסנוורת אותי ורוח קרירה חודרת מתחת לשמיכה שלי ומקררת אותי, לפי צבע השמיים ומיקום השמש אני מנחש שהשעה בערך שש בבוקר, השעון שלי מאמת את זה בזמן שאני בודק אותו בדרך לאמבטיה לשטוף פנים, ודבר נורא מוזר מופיע במראה.
חיוך רחב התפרש על פני ואני מרגיש שמח ומבולבל ללא כל הסבר, אתמול הייתי דיכאוני על סף אובדני לכאורה והיום אני מחייך כאילו חיי תלויים בזה. בזמן שאני מנסה להבין מה קרה קופצת לראש שלי המחשבה שאני מתחיל בתשע ואני אמור להתעורר רק בעוד שעתיים ובמקום לחזור למיטה לישון אני מחייך לעצמי במראה ומרגיש אופטימי מתמיד לגבי היום, השבוע, החודש ולעתיד הקרוב בכלל, ופה מתחילה ההתדרדרות הנפשית שלי שמתבטאת בספק הכחשה, ספק אופטימיות חסרת תקנה שהכול ישתפר. מאותו יום הייתי תמיד מחויך לכולם בכל מצב, ונהייתי הכתף התומכת של לא מעט אנשים שפשוט היו צריכים מישהו שיגיד להם שהכול ישתפר, וככול הנראה שהמצב השתפר מבחינת כולם חוץ ממני, כי באותה תקופה אימא שלי חלתה בדלקת ריאות, לא משהו רציני מדי, אבל מספיק כדי לגרום ללחץ בבית מבחינה כלכלית ונפשית שהיה המקור לכול הריבים בבית שגרמו לי לחוסר ריכוז בלימודים, ירידה בציונים ועוד מעמסה נפשית עלי שביחד עם הכול הפכה אותי למגדל קלפים נפשי שרק מחכה להתמוטט לתוך עצמו.
היום הזה הגיע בערך כחמישה חודשים לאחר עליית האופטימיות, זה היה יום רגיל בשבוע, חזרתי בסביבות שבע מחבר שלי אחרי שישבתי אצלו ללימודים, או לפחות ככה תירצנו את הבטלה המרובה שלנו מול המחשב, אחותי הייתה בבית וברגע שנכנסתי התחלנו לריב, זה נמשך בערך שעה וחצי ועל כל נושא אפשרי, והגיע למצב שאחותי שאני ואחותי כבר בדמעות, בסופו אחותי טורקת את דלת חדרה ואני מתייפח על הספה בסלון מרגיש חסר אונים ממכל מה שקורה ומחליט לסיים את זה.
את הדקות הקרובות אני זוכר לא אשכח בחיים. קמתי מהספה, ניגשתי לארון, לקחתי עניבה של סבא שלי והלכתי למתח שתליתי במסדרון, נעמדתי על כיסא כשאני כורך קצה אחד של העניבה סביב צווארי וקצה אחר למתח, אני מוודא שזה קשור חזק בשני הקצוות ונותן לכוח הכבידה לעשות את שלו, במספר השניות האלה אני מספיק לקלוט את כל מה שהולך סביבי, העניבה משפשפת לי את הצוואר, חוסמת את דרכי האוויר מחשיכה את העולם ומערפלת את חושי, אחותי צועקת מאחורי, ומרימה את הכיסא וגוזרת את העניבה במספריים שלקחה מהשולחן שלה, אני נופל על ברכיי והיא מתירה את הקשר של העניבה שלוחצת על צווארי, ואני מעורפל חושים רואה את אחותי בוכה מולי, שבורה מהמראה צועקת עלי שלא אעשה את זה לעולם, ואני בתשובה עונה לה שאהבתי את העניבה שהיא גזרה.
באותו ערב היו לי שלוש הארות. הגעתי למסקנה שאני פשוט כישלון, שכל מה שאני עושה לעצמי, אני נכשל, או לפחות כך הרגשתי אז, חשבתי לעצמי שאני כל כך פתטי שאפילו להתאבד אני לא מצליח, אני מנסה להרוג את עצמי, אני אשכרה מנסה למות ולא מצליח, המחשב הזאת הולידה שלוש הארות, אחת שאם החיים זה דבר שברירי כל כך שנער בן 17 עם עניבה ומתח יכול לנטול אותם, הם כנראה חסרי ערך, אז אין טעם להתמרמר על כל טעות, אלא עדיף לנצל את הזמן הזה להמשיך הלאה, וההארה השנייה היא שעכשיו ניסיתי למות, ניסיתי לתלות את עצמי ולא הצלחתי, יותר גרוע מזה לא יכול להיות, אז מפה יכול רק להשתפר, אז עכשיו משהו חייב להשתפר, אז הכל זה עניין של זמן עכשיו, וההארה השלישית הייתה שאם כל כך קל למות, כל כך פשוט לנטול את החיים, אין טעם למהר לפתרון הזה, כי הוא תמיד יהיה שם, עדיף לבדוק את כל האופציות, כי תמיד יש, ואם נראה שאין, זה רק עניין של זמן, אז לפעמים כדי לחכות קצת.