קשתו של חצי האלף-פרק 7-המועצה והנבואה

~תאודרד~

נכנסנו לחדר המועצה. הבטתי בו ולא האמנתי למראה עיניי. ציפיתי לזהב וכסף ואולי כמה יהלומים, אבל המקום היה עשוי כולו מיהלום אחד, שהחליף צבעים כל הזמן. טוב רובו החליף צבעים. בתוך חדר המועצה היו כיסאות רבים כשלכל אחד צבע שונה, וכפי שהבנתי במהרה גם השפעה שונה על המביט. אבל אם כל כמה שחדר המועצה נראה טוב, חלק בי לא ממש התרכז. אותו חלק כל הזמן חשב על איזה כלי נשק לטווח רחוק אני רוצה. חניתות שהופכות לחזיזי ברקים במעופן? פגיונות שגורמים לאדמה לבלוע את כל מי שנמצא באזור פגיעתם? אולי קשת שחיציה גורמים לפיצוץ אדיר כמו של המגן דוד של גרולמף?. קולו של אודין החזיר אותי למציאות. "שלום לכם. נקראתם לשמוע את דברי המועצה. הישמרו לכם ועל תביטו באף אל ישירות, התוצאות עלולות להיות מחרידות. אם כך זוהי החלטת המועצה, ראשית עליכם לחשל כלי נשק קסום נוסף, לאחר מכן יהיה עליכם לצאת אל נורנהיים לקבל שם נבואה ואז יהיה עליכם להמשיך לסוורטאלפהיים כדי לעבור אימונים מזורזים-את המלאים תאלצו לעבור אחר כך-ולקבל את המשימה שלכם. כעט עליכם לצאת ולהתחיל במסע. נשאר לנו מעט מאוד זמן. זכרו אם תיכשלו במשימתכם, הראגנארוק תתחיל." ובנימה מעוררת השראה ובעיקר מוטיבציה זאת יצאנו לחשל לי נשק נוסף. כשהגענו לנפחיה, גרולמף פנה אליי ושאל "כבר החלטת איזה נשק אתה רוצה?". "עד עכשיו רק החלטתי שזאת תהיה קשת, אבל אני עדיין חושב מה יהיה הקסם". הוא נראה מסוקרן מעט ואז פנה אל טליה ואמר "אני יכול לחשל לך בינתיים כלי נשק לטווח רחוק-לא קסום כמובן-, איזה היית רוצה?". נראה כאילו טליה אפילו לא הייתה צריכה לחשוב על זה וישר אמרה "פגיונות". כשחשבתי על זה הבנתי למה. אבל גם הבנתי שפגיונות הם לא בשבילי. גרולמף אמר שתוך שעה הוא יכין 15 פגיונות. אז הייתה לי שעה לחשוב. חשבתי וחשבתי ולא הצלחתי להחליט כשלפתע טליה התיישבה לצידי. "אתה יודע, אני חושבת שזה פשוט יותר ממה שאתה חושב. אתה לא צריך סתם נשק שמשמיד, אתה צריך נשק עם מטרה." היא קמה ונכנסה לנפחיה. מטרה? איזו מטרה אני רוצה? שלום? כוח? לא אלה לא יתאימו. החלטתי שאני רוצה נשק שקשור לאבי. אומץ?כנראה לא ארצה לתת לאויביי אומץ כשאני יורה בהם. מלחמה? אם אני יורה במישהו אנחנו גם ככה נלחמים. ואני לא חושב ששוויון הוא נשק. מה אם הצדק? הרי אני מתכנן להלחם רק נגד רעים אז צדק יזיק להם מאוד. לפתע הכתה בי ההשראה והחלטתי. בינתיים גרולמף כבר נתן לטליה את הפגיונות שלה וניגש אליי "כבר החלטת?" הוא שאל. "כן" עניתי "החלטתי. אני רוצה קשת שכל מי שחציה עוברים לידו במעופם-כולל מי שנפגע מהם-יראה את עצמו כפי שהוא באמת מכל מובן אפשרי וירגיש את כל הרגשות- הטובים והרעים כאחד- שגרם לאחרים להרגיש."
גרולמף היה בהלם. "אתה בטוח שאתה לא רוצה משהו שמתפוצץ?" הוא אמר כאילו הוא מנסה להציל אותי מעינוי נצחי ומזעזע. "לא" עניתי. "אם כך אזדקק לחלק מגופם של כל אחד מסוגי שליטי העולמות מלבד המתים. שערה שלך תספיק לחלק של האלפים ושל האייסיר מאחר ואתה גור אלים. בנפחיה יש חלקי ענקי אש ,ענקי קרח ואלפים אפלים. שערה שלטליה תספיק רק לחלק אחד וזה האנושי. שערה שלי תספיק לחלק של הגמדים ואני בטוח שיש לנו גם כמה חלקים מאלי ואניר מזמן המלחמה העתיקה ביניהם לאייסיר. החלק הבעייתי הוא שאזדקק גם לחלק מנורנה-אלת גורל- ואתה לא רוצה לקחת כזה בכוח אז נצטרך לבקש את זה מהן יחד עם הנבואה, אבל הן יבקשו מחיר.". וכך יצאנו לנורנהיים על הביפרוסט. כשהגענו לאלות הגורל הן הביטו בנו ואחת אמרה "אני יודעת מה היה ולכן גם למה באתם לכאן". אחרת אמרה "אני יודעת מה קורה ולכן אני יודעת מה כל אחד מכם מרגיש עכשיו". ולבסוף האחרונה שנראתה עצובה בהרבה מהאחרות אמרה בקול שנשמע כאילו היא עומדת לבכות "ואני יודעת מה יהיה ולכן גם מה יהיו התוצאות של בואכם". כעת כל השלוש דיברו יחד בקול שנשמע כאילו הוא ממש
יוצר את העתיד ולא רק מספר אותו:
"על גשר של קשת יצאו השלושה.
לעזרת הגמדים שהתקווה נטשה.
אחד יאלץ לשרוד את עצמו.
השני יחזה בגסיסת עולמו.
ולשלישית תוודא האמת
שלנצח נועדה להיות מוחבאת.
יחדיו ילחמו באחרון ענקי העבר
שעל קיומו גם לאלים לא הוסבר.
אם יצליחו השליחים ישלמו מחיר.
ואם לאו הראגנארוק ממתין."
הנורנות השתתקו וגם אני שכן הבנתי חלק מהנבואה, וזה הפחיד אותי כמו שלא פחדתי מעולם.