ציפורן אדומה. פרק 19

פרק 19:
נסענו במונית המפורסמת של סונוס. המונית שלו היא הכי פופולארית בעיר. כולם עצרו אותנו בבקשה לנסוע יחד איתו. כשמריה כיוונה עליהם את החרב המשופדת, הם כבר לא רצו כל כך. הם ברחו בפחד.
היו כמה שלא היה להם אכפת, אבל מיד מירה זרקה עליהם אבן. סונוס נאנח בכל הזמן שמריה עשתה את זה.
"אוי, זה תמיד כיף." היא צחקה אחרי שכיוונה על זר תמים את חרבה.
"למה את כזאת?" שאלתי כשהייתי לידה במושב.
"מה זאת אומרת למה? תודי שזה כיף לכוון חרבות לאנשים." כשהיא אמרה את זה, נזכרתי בפלס שוב. איך שתמיד אם מישהו היה עושה משהו מפחיד או מוזר, היא פחדה פחד מוות. יותר מעוברי האורח שעברו לידנו.
"את יודעת," אמרתי בקול צרוד. "אם את רוצה להיות חברה שלי, תצטרכי להפסיק להיות כזאת רשעית. אני לא אוהבת אנשים רעים או מותחים."
"אז יש לך בעיה. אבל בשביל שזה יצליח, אנסה להיות פחות מצחיקה." היא אמרה ושיחקה בחרבה.
"מאיפה החרב?" שאלתי והצבעתי על החרב הזהוב.
"הוא תמיד היה איתי." היא הביטה בחרב כזיכרון ילדות. "כשנולדתי החרב היה לידי. לא פחדתי ממנו. אני גם לא פוחדת. כל מי שייקח לי אותו, לא אהסס להרוג אותו. ומאיפה החרב שלך?" היא הצביעה על החרב המעוקלת של הרמס.
"אבא שלי הוא הרמס." אמרתי בעצב. היא הייתה בשוק.
"למה את עצובה? זה כזה מגניב להיות בת של אל!"
"זה לא מגניב כשמפלצות רודפות אחרייך, כשאתה מגלה שאתה בעצם גרת כל החיים עם הורים מאמצים. חשבתי שהם באמת ההורים שלי." אמרתי.
"אה." היא אמרה והשפילה את מבטה.
"יש לך הורים?" שאלתי. לקח לה זמן לענות לי.
"לא." היא אמרה והסתכלה על הכיסא המרופד. "נולדתי עם חרב, במקום מוזר. כשגדלתי, למדתי להילחם כל הזמן. כולל גם להרוג." היא אמרה באנחה.
"כלומר.. באמת הרגת אנשים?" נבהלתי.
"כן. והכול עם החרב הזאת." היא הביטה בחרב. "אני יודעת שאת מפחדת ממני עכשיו, אבל ככה אני. בן אדם יבגוד בי, לא אהסס להרוג אותו. גדלתי לבד, לושס. אולי אנשים נתנו לי לפעמיים לחם. אולי הייתי תינוקת בבית יתומים, אבל ברחתי בטעות. בגיל שלוש ברחתי. חשבתי שלהרוג זה משחק. אבל לא ידעתי שזה באמת הורס חיים. רק כשהייתי בת שש גיליתי. כל פעם שמישהו סירב לתת לי אוכל פשוט," היא נשמה עמוק. "פשוט, רצחתי אותו." לא האמנתי למשמע אוזניי. "אז תחשבי שאני רוצחת, בסדר. אבל נראה אותך גודלת במשקל מתחת לבריא, מנסה להיאבק על כול אוכל. " היא אמרה ובכי ירד מעיניה בשקט. היה נראה שהיא נזכרת בכל מה שעשתה. ריחמתי עלייה מבפנים.
"למה פשוט לא חזרת לבית היתומים?"
"הם רצו לקחת את החרב שלי. הם חשבו שזה מסוכן. ברחתי להם. לא אתן לאף אחד לקחת את החרב שלי. לאף אחד, שמעת?" היא אמרה באיום, כאילו זאת אזהרה בשבילי.
"בסדר. ובת כמה את היום?"
"בת שלוש עשרה. מזל שמישהו מצא אותי ודאג לי לחיים. מאז אני סוגדת לו. אני לא יכולה בלעדיו. הפסקתי להרוג אנשים כשהוא פגש אותי. עברה כבר שנה. אני מרגישה שאני מתחילה להיות בן אדם. לא מפלצת, הורגת כל אדם, כאילו זאת הישרדות."
"זאת באמת הישרדות." אמרתי והבטתי בחלון המראה אנשים עוברים. "אפשר לשאול מי זה האיש הזה?"
"לא אגלה לך." היא אמרה והכניסה את חרבה לתיק, כאילו השיחה הסתיימה.
"טוב." אמרתי וחזרתי לבהות בחלון.
חשבתי כל הזמן על מה שמריה אמרה. זאת הישרדות. כנראה כשהחיים סוף-סוף חייכו לה, היא חושבת שזה לא. אבל איך היא גילתה לי הכול בפשטות? יש משהו שהיא מסתירה.
עצרנו ליד ביתי. איך התגעגעתי אליו.. בית ירוק, גינה ירוקה, פשוט בית מדהים וחמוד.
אימי ואבי חיכו לנו בבית. היה להם שולחן מלא באוכל. איך התגעגעתי לאוכל של אימי.
ספגטי עם רוטב עגבניות, סלט, תותים, לקינוח, עוגה.
ישבנו כולנו בשולחן. אני, מריה, אבי, אימי, סונוס.
"סונוס, התגעגענו." אימי אמרה לו וחיבקה אותו חזק.
"מה קרה כל הזמן הזה?" שאל אבי בעודו מתיישב בכיסא.
"סתם.." הוא אמר, מביט במריה שלא מאשרת לו לומר כלום.
"הבנתי. זה לא השלב לגלות." אמרה מריה, מנסה לחפות עליו. הוריי הביטו עלייה כאילו היא חייזר. מתי רואים בן אדם עם עיניים לבנות וחרב בתיק? האמת שאת החרב שלי הסתרתי, אבל מריה הייתה איתו חופשי.
"מה? משהו מוזר?" היא שאלה בחוסר הבנה.
"אוי, סליחה. שכחתי להציג אותה. מריה, חברה שעזרה לי במשך כל הנדידות האלה."אמרתי וקמתי ממקומי, לפני שיקרה משהו.
"שלום, מריה. אנחנו מודים לך על שעזרת ללושס. תרגישי חופשייה בביתנו, עד שתרגישי שאת רוצה לעזוב." אבי אמר ולחץ את ידה של מירה כהכרת תודה.
כולנו כבר התיישבנו בשולחן, אני ומריה אכלנו מהכול, כמו אריות שהיו רעבות יותר מדי זמן. הוריי הסתכלו עלינו מוזר, כאילו מתי אנחנו אכלנו בכלל. כל הערב היה מוזר בתכלית.
"מזל שללושס יש מיטה מתחת למיטתה. ככה מריה תוכל לאכול." אבי אמר כשהארוחה הסתיימה ועמדנו לישון.
"כן.. כשפלס.." אמרתי בדיכאון. אבי השתיק אותי, כאילו זה סוד.
"פלס כנראה כבר לא פה.. עכשיו לישון!" הוא דחף אותי ואת מריה לחדר.
היה קשה לי להירדם. כל היום היה נוראי. מאז השיחה בפלאפון של פלס היה קשה לחזור לעצמי. ביקשתי סליחה לפלס בלב, על זה שפספסתי את ההזדמנות לחפש אותה בלוס אנג'לס.
ובכלל, הריב המטורף עם מריה. אני גרה עם רוצחת. שיכולה לרצוח אותי בכל רגע.
כל החשיבות גרמו לי להיות ערה. ניסיתי לשכוח מהכול לרגע אחד, אבל ממש לא הצלחתי. מריה נרדמה במהירות. היא בטח אהבה את המיטה שלה. שהייתה של פלס..
כשעמדתי להירדם, בטעות היד של מירה נגעה בי. עכשיו היה הדבר הכי מפחיד, מכול היום.
הציפורנים שלה היו אדומות!