הנערה עם השיער הלבן-פרק שני

"אנחנו מגיעים בקרוב?"
נידנדתי לאמה בפעם העשירית
בחמש דקות האחרונות
אמה נעצרה במקומה והסתכלה מסביבו
אך לא כאילו היא פוחדת ומסתכלת לחפש נגד
אויבים אלה כאילו היא מחפשת משהו ספציפי
"את רואה את זה, שם? את המגדל פעמון?
זה הנקודת ציון שלו, כשנגיע לשם, אז אנחנו כבר נהיה
בשטח הכנסיה" היא אמרה והמשיכה ללכת,
חלוקת תפקידינו היתה פשוטה,
היא הנהיגה ואני פשוט הלכתי אחריה,
זאת אומרת אני סומכת עליה,
ואני גם לא יודעת להנהיג,
אני לא יודעת לידאוג לאחרים,
אצלי, זה כמו בזמנים פשוטים יותר,
אם אתה לא יכול לעמוד בזה, זאת לא אשמתי.
המשכנו ללכת בשתיקה, עוד כמה דקות
עד אשר הגענו אל מגדל הפעמון,
הוא נראה הרבה יותר גבוה משחשבתי לראשונה,
אך לא ממש התעמקתי הנושא.
"קדימה, בואי נסיים עם זה"אמרה אמה, למרות הקול הנחוש,
ידעתי שהיא מתה מפחד, זאת אומרת זה כול או כלום, או שנמצא משהו,
או שזה היה בזבוז זמן טוטלי."אחריך"אמרתי "אבל אל תיתבלבלי, אני נותת לך להיכנס קודם
כי המקום הזה נראה קצת מצמרר" אמרתי בקול אדיש "ממש נחמד מיצדך"היא מילמלה
"חוץ מזה אין לי מושג מה אנחנו בעצם מחפשות"אמרתי לה והשקפתי על הכנסיה,
היה אפשר לראות שהיא עתיקה, הצבע החל להיתקלף מעל הקירות כבר
החלונות המעטים שהיו, היו שבורים והיו כתמים כלשהם, זה לא היה דם,
בזה הייתי בטוחה, אך לא היה לי מושג מה הם יכולים להיות.
"בואי ניכנס בסדר? ככל שניה פה פחות זמן זה יהיה טוב יותר"
אמרה אמה ולא יכולתי להגיד שהתנגדתי לרעיון.
נכנסנו לתוך הכנסיה, הדבר היחיד שהיה בכנסיה,
היה פסל, והכתמים ההם. "אל תגיעי בכלום טוב?" שאלה
אמה ופנתה לדרך אחרת, אבל אתם יודעים איך זה,
אומרים לך לא לעשות משהו, אז אתה חייב לעשות את הדבר.
לפני שקלטתי מה אני עושה כבר הייתי ליד הפסל, הפסל היה כנראה של איזו מלכה
מזמנים עברו, והיה משובץ בו אבל אודם יחידה, הוצאתי סכין וניסיתי להוציא
את האבן, כאשר הצלחתי להוציא אותה, הרגשתי כאילו אני מאבדת לרגע את ההכרה
ואני מניחה שזה בדיוק מה שקרה, משום שמצאתי את עצמי על הריצפה"מה קרה?"
שאלתי את אמה"את עפת, לשניה אחת, את עפת, עינייך זהרו בלבן ועפת"
היא אמרה, אני מניחה שהיא היתה כול כך בשוק,שהיא שחכה לכעוס עליי שהרסתי את
הפסל ההוא"טוב, תעזרי לי לקום"אמרתי ונרמתי את ידי לעברה, היא עזרה לי
לקום ואז שמתי לב למשהו"תגידי, הדלת הזאת היתה שם קודם?"שאלתי את אמה
"לא"היא ענתה קצרות"אני מניחה שאת משכי אותי לשם עכשיו?"שאלתי
"כן" היא ענתה לי ואני צחקתי "יום אחד, ההרפתקנות שלך, תהרוג אותי"
אמרתי לה "את בטוחה שהשיגרה שלך לא תעשה את זה קודם?"
היא שאלה "מה יש לכם נגד השיגרה שלי?"שאלתי אותה"היא מסוכנת"
היא אמרה קצרות כאילו זה המובן מאליו"אני נערה מסוכנת" אמרתי ועל
שפתי הופיע חיוך שאפשר לכנותו רק כהיתגרות בעולם"אני מבינה ששינית את דעתך"
אמרתי לה "לא אנחנו עדיין נכנסות לשם"היא אמרה שניה אחרי שסיימתי להגיד את המשפט
"אבל מהר, טוב? אני צריכה לחזור לשיגרה המסוכנת שלי" אמרתי וחיוכי היה כחיוך חתול הצ'ייסר