מיקרופון הפרחים- פרולוג

וולאדלין היה ילד קטן ואמיץ. כלומר, הוא עכשיו גם כמובן, אבל הוא כבר לא ילד. אבל אז- לפני די הרבה זמן… כן… הוא היה ילד קטן, בעל שיער בהיר וזהוב, שנח בצורה מתריסה וגברית על ראשו של הנער, עיניו היו כדבש מתוק של דבורה ביום חם, אף קטן ומנומש תמיד היה מורכן קצת למטה, עם קמט קטן, ופה עם שפתיים דקות ובהירות, ובתוכן פה ענק, קול ענק, שיניים לא לבנות מידי, ולשון לא גדולה מידי. הוא היה די נמוך מטבעו, ולא נראה בן ארבע-עשרה, אלא הרבה פחות.
הוא מביט בתמונות שנחו מתחתיו, אלו שכנראה הוא הוציא בסערה מאותה קופסאת עץ ישנה שנחה על בירכיו, הוא מביט בהן, מחזיק אותן בידיו, ואז קורע. קורע אותם אחת, אחת, ואת הקראעים זורק אל תוך האח הקטנה בחדרו.
הוא בוכה. ללא קול, ללא דמעות. אבל בוכה. אותו כיווץ בשרירי הלחיים, אותו המצב של חוסר הנשימה. אבל הגאווה, היא זו שמשתיקה את הדמעות.
בצעד חרש היא נכנסת אל החדר, מדליקה את האור, ובמבט די כועס מביטה בבנה.
"באמת? אתה עד כדי כך לא יכול להיסתדר עם זה?" היא נראית לועגת. אבל לא אכפת לו.
"כן" קולו רועד. "אני לא יכול לעבור את זה".