החיים כשאתה מחפש-פרק א'

אנשים כל הזמן מתיישבים לידי או עליי- בדרך כלל זה לא מפריע להם כי אני רוח וזה לא כאילו הם מרגישים אותי או אני מרגיש אותם. במקרים כאלה אני או קם והולך לחפש לעצמי מקום אחר או שאני מביט באדם שהיתיישב לידי ובוחן אותו, אני מסתכל איך הוא נראה או מה הוא לובש, ליפעמים אם הוא קורא עיתון אני מרשה לעצמי לקרוא יחד איתו,ככה אני מתעדכן במה חדש+זה מעביר את הזמן יותר מהר. ליפעמים בשביל השעשוע אני מנסה גם לגעת בהם אבל שום דבר מיוחד לא קורה-היד שלי פשוט עוברת דרכם, חלקם ניתקפים בצמרמורת או אור ברווז ועל חלקם לא נראת תגובה.
באותו היום שישבתי על אותו ספסל ירוק וחורק שעליו אני מוצא את עצמי כל בוקר ללא שמץ של מושג מה קרה בערב הקודם אני ביליתי את הבוקר כשאני עוקב אחר אישה שמנה שלבשה שימלה ירוקה שגרמה לה להיראות כמו אבטיח. האישה ישבה על מזרקת השיש החדשה שבנו ליפני 3 שנים והיסתכלה על השעון שלה.כל כמה שניות היא היתה זוקפת את גבה מסתכלת סביבה ונהנחת בקול רם, מבטה בבירור חיפש מישהו. היא היתה מאופרת בהגזמה ועוד מרחוק אפשר היה להבחין בכך שעל שיערה היא מרחה יותר מידי ג'ל, משהו גם אמר לי שאת כמות הבושם ששמה אפשר היה להריח עד אלי-אילו רק יכולתי להריח. ליפעמים היתה מוצאיה מהארנק שלה מראה קטנה מביטה בה ומסדרת את טלטליה או מחדשת את שיכבת האודם שלה. כל פעם שמישהו היה עובר לידה היתה מיד מישרת את גבה ומביטה באותו בן אדם, היה ברור שהיא מחכה למישהו שיבוא. אילו הייתי יכול הייתי קם ואומר לאישה האומללה הזו שמי שזה לא יהיה הוא לא יגיע. אני די בטוח שהאישה בעצמה יודעת את זה, אחרי הכל היא יושבת שם כבר שעה וחצי, אבל עדין ממשיכה לחכות. לא אשקר-זה היה מראה מעורר רחמים.
זה היה יום קיצי, הרוח נשבה והניעה את העצים, עלים התעופפו פה ושם והשמים היו תכולים ובהירים. זה היה אחד מאותם ימים שבהם היצטערתי שאני לא יכול להרגיש, זה עורר בי געגועים להרגשה של הרוח שנושבת בשערי ובבגדי או להרגשה החמימה של קרני השמש. זיכרון קטן עלה בראשי ונעלם אחרי כמה שניות. רוח, אופניים, גבעה והקול של לואיס ועוד כמה שאני לא מזהה.
אני רוכב על האופנים שלי במורד הגבעה, המהירות עולה בהדרגה ואני אפילו לא מדווש, הרוח נושבת בבגדי ושיערי, הרגשה שאני עף, אני ניזכר בצחוק- אני זה שצוחק…
כשפתחתי את עיני לידי עמדה נערה, היא עמדה עם הגב שלה אליי והביטה גם באותה אישה, לאחר מכן היסתובבה והיסתכלה עלי-על כתפה היה תלוי תיק בד ישן וחום, משהו במבט שלה היה שונה-לא כמו של שאר האנשים, המבט שלהם היה פשוט דרכי, והיא, היא כאילו היסתכלה ישירות עלי. לשניה יכולתי אפילו להישבע שראיתי איך היא מחייכת אליי. היא היתיישבה לידי והניחה את תיק הבד שלה על בירכיה. היסתכלתי עליה, היה בה משו, משו שונה. היא נראתה רעננה ומאושרת. בחנתי את בגדיה, לא, היא לא רוח בגדיה נקיים ומתאימים בדיוק לאותה תקופה.
היא לבשה מיכנסיים שחורים וז'קט סגול ודהוי ששרוולו היו גזורים, מתחת לז'קט היא לבשה חולצה עווה ואפורה. על ראשה היה כובע גרב בצבע כחול כהה, היא נראתה מוזר אפילו לתקופה שלה.
היא הוציא מהתיק שלה מחברת עווה עם דפים חלקים והתחילה לצייר, אני הרכנתי את ראשי והיסתכלתי מה היא מציירת, תחילה כמה קווים לא ברורים, מידי פעם היתה מרימה את מבטה ומסתכלת לכיוון המיזרקה ואז חוזרת ומציירת פרט נוסף בציור, כעבור 2 דקות בערך קלטתי שהיא מציירת את אותה אישה שעליה הסתכלתי מקודם.
"היא בודדה" שמעתי אותה אומרת פתאום בעודה מביטה באישה פעם נוספת. לא חשבתי שהיא מדברת אליי, כבר קראו פעמים בעבר שבהם היתיישבו לידי אנשים מוזרים ואפילו משוגעים, לא פעם ולא פעמיים הם גם דיברו אל עצמם ככה שעוד אחת משוגעת זה לא חידוש גדול.
כשאנשים כאלו היו מתיישבים לידי היתי אוהב בדביל הבידור העצמי שלי לענות להם למה שהם אומרים, מצאתי את זה מאוד מצחיק ומעביר זמן לעשות את זה.
"אני מכירה את האישה הזאת" אמרה הנערה.
"יופי. מאוד רציתי לדעת את זה-באמת שהפרט הזה השלים לי חתיכה מאוד חשובה בחיים שלי, לדעת שהאישה הזאת בודדה ושאת מכירה אותה" אמרתי בעודי מגחח.
"אאוץ'. לא צריך להיות כל כך אכזרי-רק ראיתי שאתה מסתכל עליה כבר הרבה זמן אז חשבתי שאולי זה יעניין אותך" היא אמרה.
לשניה אחת, לשניה אחת בלבד! אני יכולתי להרגיש משהו שכבר מזמן לא הרגשתי, משהו בתוכי, תזוזה בלתי מובנת, משהו שהגיע עמוק מתוכי, כאילו עוד פעם יכולתי להרגיש את דפיקות הלב שלי.
אבל זה נמשך רק שניה. ידעתי שאני עוד אתגעגע להרגשה הזו.
היסתכלתי עליה מופתע והיא סובבה את ראשה והביטה בי-היה לה את החיוך הכי יפה שראיתי אי פעם ועניים גדולות וחומות.
"מ..מה?…" גימגמתי.
"אתה לא חושב שהתגובה שלך היתה קצת אכזרית-אני רק ניסיתי להיות חברותית" היא אמרה.
משהו קפץ ממעמקי החזה שלי-הרגשה מוזרה בתוך הבטן, משהו…אם אני לא טועה קוראים לזה פרפרים בבטן, זה מה שהרגשתי- לא יכול להיות שהיא מדבר אליי! זה בילתי אפשרי! זה קרה רק פעם אחת בעבר ליפני 30 שנה..מה זה אומר? היא רואה אותי? היא שומעת אותי?!
קפצתי ממקומי ונעמדתי-מבטה עקב אחרי-כן, היא רואה אותי. לרוב אנשים שסתם מרגישים את הנוכחות שלי לא מודעים לנקודה הספציפיט בה אני נמצא לכן זה לא משנה להם אם אזוז צעד או שניים, היא ראתה אותי-זה בטוח.
"את מדברת…אלי?" שאלתי והיסתכלתי מאחורי.
"כן" היא אמרה והבעה אטומה נראתה על פניה.
"את רואה אותי?" לחשתי ונופפתי בידי מול פניה.
"ברור שאני רואה אותך…תגיד אתה בסדר?" היא שאלה בעודה ממצמצת בחוזקה ומנסה להיתחמק מידי המנסות לעבור דרכה.
"כן, כן אני בסדר" אמרתי וזזתי לאחור – משהו בתוכי דפק חזק, כאילו אני עוד פעם מרגיש את הלב שלי פועם, היתרגשות בילתי מוסברת פשטה אותי.
היא הניחה את המחברת שלה על הספסל וקמה היא ניגשה אליי ונעמדה במרחק של שני צעדים מימני, הרוח נשבה סביבנו-לא הרגשתי את הרוח אבל הדרך שבה שיערה של הנערה היתנופף לו מצאה חן בעיני, היה לה שיער חום ותיספורת קצוצה ומוזרה, כאילו סיפרה את עצמה.
"אני אנדי" היא אמרה והושיטה את ידה אלי ללחיצה.
הדבר הבא שאני זוכר זה שהסתובבתי והתחלתי לרוץ. רצתי כל כך מהר שנראה היה כאילו לא אוכל לעצור עוד לעולם-עוד זיכרון עלה במוחי,את הזיכרון הזה אני כבר מכיר, אני רץ ומשחק תופסת, אני יודע שהיו שם עוד אנשים אבל אני לא זוכר מי הם, אני רק זוכר את זה שהתופס כמעט תפס אותי כי רצתי לעט ואז שניה ליפני שידו תפסה בשולי חולצתי אני הגברתי את מהירותי והשארתי את התופס ההמום מאחורי-זה היה תרגיל שאהבתי לעשות הרבה, אני אהבתי לרוץ.
עברתי דרך אנשים,ידעתי שהם לא מרגישים אותי ואני לא מרגיש אותם. פניתי פניות מהירות ועברתי דרך עמודי תאורה מכוניות ואפילו עגלה עם תינוק. כשהגעתי לאותו המקום עצרתי.
כשאתה רוח יותר קל לרוץ כי אתה לא מתעייף ולא מרגיש חוסר באוויר, אבל הריצה לא מהנת כמו שהיא היתה, כי אתה לא מרגיש את הרוח או את חיכוך הרגלים שלך בקרקע-ההרגשה כאילו עומדים במקום והכל סביבך זז בעצמו.
ניכנסתי לסמטה חשוכה שמשני צדדיה עמדו פחי אשפה ירוקים וגדולים.
"פפריצאו!" צעקתי "פפריצאו! בוא לפה!".
מאחורי אחד מפחי האשפה יצאה דמות, גבה כפוף ובגדיה קרועים, שיער אפור ומבט עייף בעניים-זה פפריצאו.
"טוני?..אההה זה אתה-רובי חשבתי שזה טוני" אמר פפריצאו.
פפריצאו זה הרוח שנכון ל-18 שנה האחרונות משמשת לי בתור החבר הכי טוב, למעשה הוא מת בן 47 אבל עמוק בתוכו הוא כמו ילד בן 12, לפי מה שהבנתי ממנו הוא היה הומלס בחיו ומת הומלס ואפילו צוחק על כך שהומלס ימשיך להיות גם אחרי מותו. למעשה לפפריצאו יש אח תאום שגם הומלס-והוא לא מוכן להיפתר מאחיו התאום- הוא אומר שהוא מעדיף להיות עם אחיו במותו כי הוא היה איתו במותו שלו.
אם תשאלו אותי אז לדעתי פפריצאו משוגע בדיוק כמו אחיו התאום.
"למה חשבת שזה טוני?" שאלתי
"טוני היה פה ליפני יומיים ואמר שיחזור כעבור יומיים-אז חשבתי שזה הוא" אמר פפריצאו וחייך
"אבל גם אותך אני שמח לראות רובי" הוא אמר והניח את ידו על כתפי.
"פפריצאו אני צריך לשאול אותך משהו" אמרתי והורדתי את ידו המטונפת מכתפי כמו שנהגתי לעשות הרבה ב18 שנה האחרונות.
"ברור-כל דבר" הוא אמר בניסיון להישמע רציני מה שאגב כמעט בילתי אפשרי בשבילו.
"קרה לך פעם שמישהו ראה אותך? אני מתכוון אחרי שמתת"
-"איזו שאלה, בוודאי" הוא ענה
"מה? מי? ואיך?" שאלתי בהיתפלאות.
-"אתה מכיר אותה- זאתי…איך קורים לה?" הוא חשב לשניה " נורה…נוו המתקשרת הזאת- היא גם רואה אותך וכל רוח אחרת שיש בעיר "
"לא, לא- אני לא היתכוונתי לרואה בכיוון של מרגישה בנוכחות אני היתכוונתי ל-רואה מהמילה לראות.." אמרתי. מבטו של פפריצאו הישתנה .
"לא" הוא אמר וגירד את מצחו " זה מעולם לא קרה לי"
העולם כאילו היתהפך תחת רגלי הנחתי את ידי על ראשי וסגרתי חזק את עיני.
"רגע…זה קרה לך??!"
-הינהנתי-
"מתי? היום?"
-הינהתי-
….