מבחן האומץ-פרק 12

דמי קמה בבוקר, עדיין מתוסכלת מהמכתב אתמול. הורי המאמצים זרקו אותה. הכעס פיעפע בה. 'מי הם שינטשו אותה?!' היא לא רצתה להודות בזה, אבל בלעדיהם היא הייתה חסרת אונים. הם המשפחה האומנת החמישית שהייתה לה, והיחידה שהייתה מסוגלת לסבול אותה במשך ארבע שנים. כל השאר זרקו אותה תוך שנה, שנתיים; ורק הם סבלו את השטויות שלה, המרידות, הבית ספר.
היא טמנה את ראשה בכרית ודמעות החלו לזלוג על פניה. באותו הרגע הדלת נפתחה ולחדר נכנסו מייק ופיית'. היא העמידה פנים ישנה, והקשיבה להם.
"אתה חושב שזהו?" אמרה פיית' בתקווה.
"אני ממש מקווה. אני לא חושב שאני אוכל לשרוד עוד התמוטטות כזאת." אמר מייק ונאנח.
"גם אני לא.." מילמלה פיית'.
"תקשיבי מותק, מחר יום שבת באלך ללכת לאנשהו?" שאל מייק ומשך אותה לחיבוק.
"אבל אסור לך עדיין לצאת מפה.." אמרה פיית' בשקט.
"לא נורא. עוד לא בילינו כמו שצריך כזוג" אמר מייק והתישב על המיטה שלה.
"אה.. אני דיי מעדיפה שנבלה בחדר שלך…" אמרה פיית' והתישבה על ברכיו.
"נו אל תהיי כזאת" אמר מייק וזז קצת הצידה בכדי שפיית' תיפול מברכיו על המיטה. הוא חייך חיוך ממזרי ונשכב מעליה. הוא נישק אותה ברכות והיא חיבקה את צווארו.
אחרי כמה דקות שדמי שמעה שקט -וניחשה שהם מתנשקים- הם חזרו לדבר.
"נו אתה רואה? זה אחלה בילוי… לא צריך לצאת החוצה.." אמרה פיית' ודחפה אותה קלות בכדי שתוכל להתישב.
"דיי למה את כזאת כבדה?" התעצבן מייק.
"כי אני דואגת לך. אני לא רוצה לאבד אותך כמו שכמעט קרה. פעמיים. נמאס לי כבר מכל הדאגות האלה" נאנחה פיית' בעצב.
"את לא צריכה לדאוג כלכך.. אחרי הכל את לא אמא שלי" אמר מייק בעצבנות וקם מהמיטה.
"אבל אני…" התחילה פיית' בלחש ודמעות קטנות זלגו מעיניה. מייק הסתכל עליה בשאלה.
"אני דואגת לך כי אני לא רוצה לאבד אותך. כי אתה חשוב לי. כי אני אוהבת אותך" המשיכה פיית' באומץ.
מייק בהה בה כמה שניות ואז התעשת וחזר לשבת לידה.
"את יודעת.. גם אני.." מילמל מייק בשקט. "אוהב אותך…"
"אבל אני לא יכולה לריב איתך על זה כל פעם. מאז שחזרת מהבית חולים אתה לא מפסיק עם זה… ואני פשוט כבר לא יכולה להתמודד עם זה.." אמרה פיית' והמשיכה לבכות בשקט.
"למה את מתכוונת? את רוצה ש.. נפרד?" שאל מייק ובלע את רוקו. היא שתקה.
"דווקא היום? ביום שבו את אומרת לי שאת אוהבת אותי? למה? למה עכשיו?" מילמל מייק בעצב ועיניו התמלאו דמעות. היא לא האמינה שהוא יבכה.
"כי אני לא יכולה יותר שתסתכן בגללי. בגלל שאנחנו ביחד אתה רוצה לצאת החוצה, אז אנחנו יותר לא נהיה כדי שלא תצא. אני עושה את זה כי אני אוהבת אותך. עכשיו אתה יכול בבקשה לצאת כדי שאני אוכל לבכות בשקט?" אמרה פיית' מבלי להסתכל עליו.
"עם זה מה שאת רוצה" אמר מייק בכעס מהול בעצב ויצא מהחדר בריצה ובטריקת דלת.
למחרת בבוקר התעורר מייק ובהה בתיקרה.
הוא לא האמין שהיא תעשה את זה.
כאשר חשב על אתמול עיניו נמלאו דמעות. 'אתה גבר. גברים לא בוכים בגלל בנות. זה דפוק. יש מאות כמוה. אבל אתה כן תצא החוצה איתה או בלעדיה. לא משנה שהיא אמרה שהיא אוהבת אותך, עם היא נפרדה ממך כנראה שבאמת לא אכפת לה ממך. עכשיו שקט. בלי לחשוב על פיית' "
הוא קם בהחלטיות והתלבש. הוא הלך לחדר האוכל והתישב בכיסא הקבוע שלו.
כעבור דקה נכנסה פיית' לחדר. שיערה השחור הארוך היה אסוף לקוקו גבוה, ומספר שיערות נפלו על מצחה. היא לבשה גופיה כתומה וחצאית ג'ינס קצרה. היא נראתה יפה כלכך, אך פניה לא חייכו. היא נראתה עצובה ועיניה חיפשו אחריו בחדר האוכל. כאשר מצאו אותו, הן נחו עליו והוא ראה דמעות שהיא מייד ניגבה בידה. היא המשיכה להביט בו בכאב ואז העבירה את ידה בשיערה ומבטה הוסט ממנו.
ג'ייק בלע את רוקו ונשם נשימה עמוקה. 'להראות לה שלא אכפת לו שהם נפרדו. שלא קשה לו.' הוא קם והתיישב ליד לירון ויולי שצחקקו ביניהן.
"היי" אמר, וחייך את החיוך המתוק שלו.
"היי" אמרה יולי בחיוך ופיזרה את שיערה הבלונדיני.
"וואו השיער שלך ממש יפה" אמר מייק וליטף את שיערה החלק. היא ציחקקה.
"פיית' מרשה לך ככה לפלרטט עם אחרות?" שאלה לירון.
"דיי נפרדנו אתמול.." מילמל בשקט בכדי שלא יראו כמה קשה לו לדבר על זה.
"וואו וכלכך מהר התגברת?" שאלה גם יולי.
"אה… כן בטח.." מילמל שוב מייק. כנראה שלדבר על זה עומד להיות הרבה יותר קשה ממה שחשב.
מייק קם וחזר למקום שלו. הוא ראה את המבט שפיית' הסתכלה בו כשנגע בשיער של יולי והוא לא יכל לעמוד בזה.
"ראית את דמי?" שאל אריק כשחזר מייק לשולחן.
"כן אתמול בחדר שלה ושל פיית'.. היא ישנה כשרבנו.." מילמל מייק בכאב. "ואת ג'ייק ראיתם?"
"הוא ושרלוט מתמזמזים בחדר שלנו כבר שעות… אני הולך אליה" אמר אריק וקם.
"אל שרלוט?" התבלבל מייק.
"לא אל דמי אדיוט. באלך לבוא?" שאל אריק.
"אני מעדיף שלא.." אמר מייק מחשש שפיית' תכנס לשם פתאום והוא יצטרך שוב להסתכל עליה.
אריק משך בכתפיו ויצא מהחדר.

"דמ? את פה?" שאל אריק כשנכנס לחדר. דמי שכבה בגבה על הדלת וקול חרישי של בכי בקע מפיה.
"מה קרה?" הוא התישב לידה ושאל בדאגה.
היא הסתובבה אליו ועיניה היו נפוחות ואדומות. היא התישבה והוא חיבק אותה.
הוא ליטף את שיערה הארוך.
"ההורים שלי.. הם זרקו אותי.. אין לי בית.. אין מי שישלם את השכר לימוד שלי.. אין מי שיטפל בי.." אמרה דמי והתחילה לבכות שוב.
הוא המשיך ללטף אותה בעדינות ולחש לה מילות עידוד.
"אל תדאגי הכל יהיה בסדר"
"כלום לא יהיה בסדר! כאשר אני לא ישלם את שכר הלימוד, יעיפו אותי! ואין לי כבר איפה לגור!" המשיכה לבכות על כתפו והרטיבה אותה לגמרי.
"אל תדאגי.. לכל דבר יש פיתרון. תדברי על זה עם דיינה ואני בטוח שהיא תוכל למצוא פיתרון.. ובאשר לבית, את יכולה לגור אצלי.." המשיך אריק והיא סוף סוף הרימה את מבטה אליו.
"אני אוכל.. לגור איתך? באמת? זה יהיה.. מדהים!" עיניה הפסיקו לדמוע וניצוץ תקווה חלף בהן.
אריק חייך והתקרב לעבר שפתיה. היא לא התנגדה ועצמה את עיניה.
כעבור רגע נשמע בום גדול, והחלון התנפץ. הם הועפו אחורה וערפל גדול עמד באוויר.
כאשר פקחו את העינים, עמדה מולם נערה, כבת גילם בערך, לבושה בחולצה שחורה וצמודה, וטייטס שחור וארוך. על עיניה הייתה מסיכה שחורה שכיסתה את רוב פניה, ושיער בלונדיני שזהר בחשכה התנופף מאחוריה.
"שלום"
דמי צרחה.