ציידת הנשמות – פרק 1

"קדימה , אוקו!" צעקה המורה לעברי , עשיתי כמה מתיחות והרמתי את חתיכת הבטון הכבדה. "כרגע..אין..לי…כוח..לשום..דבר..!" גימגמתי , נפלתי כמה פעמים , הרגליים שלי כאבו. "אוקו! תפסיקי להתלונן ותעשי את זה כבר!" צעקה המורה , הגעתי לקו הסיום מהר יחסית והורדתי את חתיכת הבטון מגבי. "את באמת חושבת שזה כל כך קל כמו שזה נראה?" שאלתי אותה בזמן שעשיתי קצת מתיחות בשביל לשחרר את השרירים שלי. "את נראת כל כך דבילית שאת מתמתחת" אמרה מלכת השכבה וצחקה , כל כך רציתי עכשיו להביא לה כאפה שתגרום לה לצרוח. "תשתקי" מלמלתי והלכתי למלתחה להחליף את בגדיי. היו שם המון בנות שרצו שם ללא שום בגד על גופן וכאלה שהיו במקלחות , נכנסתי לאחת המקלחות הפנוית והדלקתי את המים. "ריוגה , איפה הסבון?!" צעקה רין מהמקלחת שלה , נאלצתי לצאת ללא בגדים ולהביא לה אותו. "ותפסיקי לקרוא לי ריוגה!" צעקתי עליה בדרך וחזרתי למקלחת. יצאתי מהמקלחת וחיפשתי את התיק שלי , בסוף מצאתי אותו והחלפתי את בגדי. "ריוגה! איפה התיק שלי?!" צרחה רין , זאת הפעם המיליון שהיא קוראת לי ריוגה. "לא יודעת , ובפעם המאה , תפסיקי לקרוא לי ריוגה!" צעקתי עליה , היא הלכה והמשיכה בחיפושים. יצאתי מהמלתחות והתקרבתי לדלת הכיתה , פתחתי אותה ונכנסתי. "אהמ , אין כניסה לבנות בשם אוקו או ריוגה , תחפפי מכאן" אמרה מלכת הכיתה וצחקה , גם החבר שלה צחק איתה. החבר שלה הוריד את נעלו והחזיק אותה. "תלקקי את זה" אמר , גם אני עשיתי אותו הדבר. "תלקק את זה , נראה אם יש לך אומץ" אמרתי בניצחון וקירבתי אותה אליו , הוא עיוות את פרצופו בגועל והתרחק. "תשכחי מזה , ריוגה" אמר. "לא קוראים לי ריוגה , קוראים לי אוקו , וכנראה שאין לך אומץ" אמרתי בניצחון והלכתי משם , התיישבתי במקומי. ראיתי איך החבר של מלכת הכיתה מוריד לתלמידים את הראש , קמתי ממקומי והלכתי אליו. "תגיד לי , מה עובר עליך?" שאלתי בטון רציני , הוא הסתובב. "מה את רוצה , ריוגה?" שאל בטון מלגלג והתכוון להוריד לי את הראש. התאפקתי שלא לצרוח. "מתי תבינו שלא קוראים לי ריוגה?! אתם..אתם..אתם כיתה של מטומטמים!!" צרחתי ויצאתי מהכיתה , הלכתי לאיפה שהיציאה וקפצתי מעל השער הכסוף , עליתי על אופני ורכבתי ברחוב , עדיין לבושה בתלבושת האחידה. הייתי מאושרת מכך שבפעם הראשונה סוף סוף אני מצליחה להבריז מבית הספר בלי שיתפסו אותי. עכשיו כמעט סוף היום , אני ארכב הביתה ואגיד ששיחררו אותנו מוקדם יותר , ושאני רוצה לעבור בית ספר. לפתע האופניים שלי נתקעו במשהו חד , התרסקתי על המדרכה. "לעזאזל" מלמלתי וקמתי ממנה באיטיות , האופניים שלי התרסקו על המדרכה , הן נהרסו. איך אני אלך עכשיו הביתה? "שלום לך , גברת צעירה" שמעתי קול , הסתובבתי וראיתי שזו אישה מבוגרת. "שלום" אמרתי והרמתי את אופני ההרוסים והמרוסקים. "האם הברזת מבית ספרך?" שאלתי האישה בנחמדות. "כן…" אמרתי והעפתי פיסת שיער חומה – שחורה מהעיינים שלי. לא ראיתי את האישה , היא הלכה כנראה.