עוגיות, כינור ופנים חדשות

ג'ם שכב במיטתו. שיערו הכסוף הבהיק כנחושת באור השמש של שעת אחר-הצהריים המאוחרת, והשמש נטתה למערב. הוא עצם את עיניו והקשיב לדממת החדר, מקווה שביום מן הימים כבר לא יאלץ לשהות כאן בחוסר מעש, לפחות לא מהסיבות שלו. הרעל שזרם בעורקיו והרג אותו לאט לאט היה לפעמים נטל מכביד.
נשמעה נקישה קלה על הדלת, אותה נקישה ששמע פעם בזמן-מה. הוא כבר ידע מי ייכנס. הוא פקח עיניו בעת שהדלת נפערה לרווחה.
"אחר-הצהריים טובים, אדון קרסטיירז," סופי, המשרתת של המכון, עמדה מחוץ לדלת הפתוחה למחצה, בידיה מגש עליו תה חם ומהביל, וצלוחית עם עוגיות. היא נכנסה בפסיעות שכמעט ולא נשמעו, והניחה את המגש על שולחן קטן ליד המיטה. הצלקת לאורך צד פניה הודגשה באור השמש, אבל לג'ם זה לא הפריע. הצלקת אף פעם לא הפריעה לו. אולי בגלל שסופי הייתה אדם טוב, ולא היה אכפת לו כיצד נראים אנשים טובים.
"תודה, סופי," הוא אמר בקול צרוד, והשתעל בכדי לטהר אותו.
"אינך צריך להודות לי, זהו תפקידי." אמרה בקול שקט ונוקשה, אבל הוא ידע שהוכרת התודה שלו מסבה לה תחושה טובה. הוא, לעומת וויל, העריך את עבודתה המסורה. בכל מקרה, אם וויל היה כאן הוא היה מחמיץ פניו ומעיר הערה גועלית.
סופי הזדקפה לפתע, והביטה בזעף בנער אשר נשען על משקוף הדלת. שערו השחור המתולתל היה מטונף מאבק ואפר, וכתם דם כהה ניתז על חולצתו. חיוך משועשע היה מרוח על הפנים הנאות, כרגיל, ועיניו הכחולות נראו נסערות ומשועשעות כאחד. ג'ם הסיט את פניו הרגועות לעברו, וחייך חיוך נעים.
"האם יורשה לי לחטוף את ג'ם לשניות אחדות מבין טפריי המשרתת?" שאל וויל בחיוך מקניט.
סופי מלמלה דבר מה שנדמה כמו קללה, אבל מיהרה לצאת מהחדר. כשחלפה על ידו אמר וויל: "אה, כן, הכניסה למכון התלכלכה מה.. שאריות."
כשהדלת נטרקה, וויל התיישב בכורסה נוחה מקטיפה שניצבה קרוב לשולחן. הוא חטף בהרף-עין עוגייה והחל לכרסם אותה ללא גינונים מיותרים. "איך היה בחקירה? הנבת תוצאות טובות?" שאל ג'ם בסקרנות גלויה.
"אממ.." המהם וויל בפה מלא ובלע. "הגעתי לבית של האחיות אופל, דרך אגב הן לגמרי חסרות טעם, חיסלתי אחת מהן, השנייה ברחה… אה- חילצתי נערה."
"נערה?" שאל ג'ם בהשתוממות, מדגיש כל הברה.
"כן, נערה. מיס תרזה גריי. ונחש מה? היא מסוגלת להחליף צורה!" ענה וויל בהתלהבות צינית. "היא ממש הפכה לג'סי, אף על פי שג'סמין לקחה את המראה שלה קשה."
"הממ.. מעניין."
"כן, טוב. זה כול מה שרצית לדעת, אם כן? כי אני דיי ממהר."
"לאן?" שאל ג'ם, אבל סקרנותו שכחה.
"למקום בו אוכל להשתכר כלוט ולרדוף אחר נשים," ענה וויל, ואז התרומם על רגליו והבריש את שערו. הוא לקח עוגייה נוספת לדרך, ואז יצא מהחדר.
ג'ם המשיך לשכב במיטתו בעיניים עצומות, מנסה לעשות סדר במחשבותיו. הוא שתה באיטיות את המשקה, שכבר החל להתקרר. הוא התעלם מכאב שתקף אותו לכמה רגעים, כאילו גופו בוער ועצמותיו נשברות, ונשך את שפתו התחתונה בחוזקה. הוא שכב כך דקות ארוכות, ואולי שעות? זה לא שינה דבר, אך כאשר השמיים עטו גון כהה והירח האיר בכסוף, קם מהמיטה ולקח כינור וקשת שהונחו על שידה. הוא החל לנגן את הקונצ'רטי "ארבע העונות", ובגלל שהוא שהה בלונדון, החליט דווקא לנגן את "חורף", פרק ראשון: אלגרו נון מולטו. עיניו נסגרו, וזה היה רק הוא, המנגינה, הקשת הפורטת על המיתרים והירח. הוא הוסיף לנגן כך זמן ארוך, ועבר לנגן גם את לארגו ואלגרו. פתאום שמע את דלת חדרו נפתחת בחריקה. הוא המשיך לנגן ולעצום את העיניים, אך תוך כדי שאל: "וויל? וויל, זה אתה?"
כאשר לא ניתן מענה, עצר ממעשו, הוריד את הקשת ופקח את העיניים בזעף. "וויל-" החל להגיד, אך כשראה את הנערה הופתע, אך משום-מה גם שמח. "את לא וויל." סקרנותו גברה עליו והוא סקר אותה במבטו, את עיניה האפורות ושערה החום ושמלתה האדומה והחלוק שעטתה. משהו בה הלהיט אותו.
זו הייתה הפעם הראשונה שממש שמח לראות מישהו, והוא לא היה וויל.