dani9196
בלי שום סיבה העלתי הכול ביחד... חחח... אני כנראה אמחק עוד מעט

מוכן לסוף? 1 2 3 4 5

dani9196 01/08/2013 987 צפיות תגובה אחת
בלי שום סיבה העלתי הכול ביחד... חחח... אני כנראה אמחק עוד מעט

היה זה יום ראשון חמים ובהיר, השמש החשופה מעננים נחה לה בשמי הצהריים והטילה את אורה על אחוזתה של משפחת ג'פרסון. מר רונלד ג'פרסון הישיש שכב במיטה שבביתו, לגופו היו מחוברים צינורות וכבלים שונים, כאשר לכול אחד מהם היה תפקיד משלו בשמירת חייו. חלק מהמכונות שאליהן היה מחובר היו אחראיות על החדרת נוזלים וחומרים תומכי חיים לגופו, מכונות אחרות היו אחראיות על ניטור סממני החיים שלו ועל בדיקת מצבו, עוד מכונות היו אחראיות לסיפוק חמצן דרך מסכה בעת הצורך ועוד מכונות שונות השמיעו רעשי צפצוף מוזרים שמר ג'פרסון לא הכיר את טיבם. לצד המיטה בה שכב, הייתה מוצבת שידה, ועליה זר פרחים טרי שהיה מונח בתוך אגרטל זכוכית עדין המעוטר בתבליטים שונים, מעשה ידי אומן. על קירות החדר היו תלויים ציורים של נוף. כמעט עשרה ציורים שונים היו תלויים על הקירות שבחדר, כולם ציורים של נוף כפרי ירוק ומרגיע, כולם היו יקרים מפז ורובם צוירו בידי ציירים בעלי שם שנפטרו כבר מזמן. מחוץ לחלון החדר, נשקף נופה של אחת מחצרות האחוזה רחבות הידיים, הדשא הירוק שהיה שתול בכול רחבי החצר היה נראה רך למגע ועצי הדקל שהיו נטועים ברחבי החצר לשם קישוט היו נראים חזקים ואימתניים. במרכז החצר עמדה מזרקת שיש מעוצבת, אך המים שבה לא זרמו. הגננים שהעסיקה משפחת ג'פרסון המשיכו לטפל בצמחיה של הגינה, אבל מר ג'פרסון התעקש שאין שום צורך במזרקה יותר ושאין טעם להמשיך להפעילה. כרגע הוא הצטער מעט על החלטה זו, הוא התגעגע למראה המרגיע של מים זורמים במורד המזרקה הזו, המראה היה חסר לו. מראה החצר הירוקה הרגיע את מר ג'פרסון יותר מכול הציורים והכלים היקרים שהיו בחדרו, כול מה שנדרש כדי להשלים את המראה היה רק מעט מים, כמה חבל… נוף החצר היה מוסתר בחלקו על ידי וילון רקום בעבודת יד ששיווה לאור שחדר דרכו מראה כתום-ורדרד כשל אפרסק, האור האיר על פניו הקמוטים של מר ג'פרסון בעוד פניו נחרשו בקמטים נוספים, סימן לכך שמר ג'פרסון שקע במחשבות אודות עתיד משפחתו. על פניו הופיעה ארשת של דאגה בעוד הוא המשיך להרהר במחשבות, אך את רצף המחשבה שלו קטע הקול הפתאומי של נקישות אצבע על דלת העץ שבפתח החדר. "הדלת פתוחה!" נשמע קולו הצרוד של מר ג'פרסון, מלווה בשיעול מלא ליחה שבא מיד אחרי תשובתו. "זו אני." ענתה אשתו, גברת מרגרט ג'פרסון שרק נכנסה לחדר בצעדים עדינים, אך יציבים. כמו מר ג'פרסון בעצמו, גם היא הייתה בשנות השמונים לחייה, אך בניגוד אליו היא נראתה טוב יחסית למצבה. לא אכתוב כאן שהייתה יפה או שנראתה צעירה, גילה היה ניכר ביותר ומראה לא היה מה שנחשב ליפה בקרב מרבית האנשים שנחשבו בגדר הנורמה. במקום זאת היא הייתה בריאה ושמרה על היציבות של מצב גופה עד כמה שאפשר בגיל מבוגר שכזה. היא הקפידה על הרגלי האכילה שהומלצו לה על ידי רופאיה הפרטיים, שמרה על משטר של אימוני כושר קבועים, ובקיצור, עשתה כול שביכולתה להשאיר את גופה במצב הקרוב יותר לחיים מלמוות. הדבר כמובן השתקף במראה שלה, היא הייתה רזה, בניגוד למרבית הנשים בגיל זה, עמידתה הייתה יציבה וזקופה ועל גופה ופניה נראו רק קמטים מעטים, שאותם טרחה להסתיר באמצעות תכשירי קוסמטיקה שונים. היא הייתה לבושה באותה הססגוניות המאפיינת את אנשי מעמדה. את שערותיה הצבועות בצבע ערמונים כיסה כובע קטן ומעוצב מקש שאל צדו היה תפור פרח חמנייה מלאכותי מבד, על פניה הייתה כמות לא קטנה של איפור, שנועד לכסות את מה שלא רצתה להראות יותר משנועד להראות משהו אחר. היא לבשה חליפה בצבע אפרסק, שתאם לגוון האור שבחדר ואת רגליה כסתה חצאית ורדרדה. על כמה הטעם שלה בבגדים היה טוב ניתן היה להתווכח, אך כולם הודו שהיה מיוחד. "רונלד…" היא אמרה בקולה הרך והצרוד מעט בזמן שהתיישבה לצדו על המיטה, "איך אתה מרגיש?" היא הביטה בפניו. "אני מוטרד." הוא ענה. "לגבי מה?" היא שאלה, ואז כשראתה שהסתייג מלהגיב, הוסיפה: "זה בסדר, אתה יכול לספר לי." הוא גיחך, "אני שוכב פה, על סף מוות, ואת שואלת אותי ממה אני מוטרד… חה!" הוא צחק קצת חזק מדי, מה שגרם לסדרה של שיעולים רצופים ובלתי נשלטים להתפרץ מגרונו. "אביא לך מים." אשתו קמה מהמיטה בבהילות, "אין צורך." הוא פלט והושיט את ידו אליה, כאילו לתפוס אותה, במחווה שהורתה לה לשבת בחזרה. "תספרי לי…" הוא לחש בצרידות, "כמה זמן עוד נשאר לי?" היא הביטה בו ולא ידעה מה לומר, היה לה קשה כול-כך פשוט לומר לו את האמת, אך גם קשה היה לה להסתיר, היא ניסתה לומר לעצמה שזה לטובתו וש"עדיף שלא ידע." אבל היא יכלה להבין לבד שלהשלות אותו ולהסתיר מפניו, לא יכול להיות טוב לו. "הרופא יגיע היום." היא אמרה לבסוף, "אני חושבת שהוא יוכל להסביר לך יותר טוב ממני." הרופא שאליו התכוונה גברת ג'פרסון, היה הרופא שהזמינה המשפחה במיוחד לביתם, שם החליטו שיבלה מר ג'פרסון את רגעיו האחרונים, אותו הרופא שהתמחה בהכנת מטופליו למוות במקרים של מחלות סופניות חשוכות מרפא ובלתי הפיכות, כמו זאת שהייתה למר ג'פרסון. מתפקיד הרופא היה לגרום למטופליו להרגיש בנוח ולסבול כמה שפחות ברגעיהם האחרונים, כמו כן להכינם נפשית למוות, אם אפשר בכלל לעשות דבר כזה, ומתפקידו היה גם לספר למטופל, או שמא עלי לקרוא לו, "הנפטר לעתיד" על מצבו העגום והבלתי הפיך, כמובן שרק בתנאי שהמשפחה מסכימה שיעשה כן, אך מסרבת לעשות זאת בעצמה. גברת ג'פרסון אחזה בידו של בעלה קצרות, "להתראות, בינתיים." היא לחשה ועזבה את החדר, מותירה את בעלה לחזור להרהוריו בנוגע לעתיד המשפחה אחרי מותו.
הרופא הגיע כעבור שעות אחדות, מר ג'פרסון היה באותו זמן שקוע בשינה קלה, אך כניסת הרופא אל החדר העירה אותו. כשראה הרופא כי מר ג'פרסון ישן, הוא פנה לצאת מן החדר, "אני ער." פלט מר ג'פרסון והוסיף פיהוק, הרופא סב על עקביו ופנה לכיוון המיטה, הוא שילב את אצבעות ידיו במחווה ששידרה רוגע, "איך אתה מרגיש, מר ג'פרסון?" הוא פנה אל מטופלו בעדינות. "איך אני אמור להרגיש?" מר ג'פרסון התאמץ לדבר, "אני עומד למות…" אף אחד עוד לא סיפר למר ג'פרסון על-כך והוא לא ידע בוודאות על מצבו, אך המשפחה ידעה, והוא יכל להרגיש את זה, כשדיבר איתם וכשראה את הבעת פניהם כשהסתכלו עליו, זה נראה לו די ברור שהמצב שלו סופני, לא היה צורך לספר לו כדי שידע. "זה נכון, אדוני…" הגיב הרופא, "אתה אכן עומד למות בקרוב…" הוא אמר בטון הכי שליו שיכל להוציא מגרונו. "אתה מרגיש מוכן?" הרופא התיישב לצדו של מר ג'פרסון. מר ג'פרסון לא ענה מיד, למרות שהתשובה הייתה ברורה, היה קשה לו לבטא אותה בקול רם, "לא." הוא פלט בסופו של דבר בקול חרישי. "מה אתה מרגיש שחסר לך?" שאל הרופא בקול מוסך ביטחון. "אני … אני לא יודע…" ענה מר ג'פרסון, "השגתי כול-כך המון בחיים שלי ועדיין אין לי מנוחה… ישנן עוד בעיות כה רבות שהייתי רוצה לפתור…" מר ג'פרסון לא זכר את הפעם האחרונה שדיבר בצורה כזו, שהיה כנה כול-כך עם עצמו ועם אחרים. במבט מן הצד היה זה בוודאי נראה מוזר, איש העסקים הזקן, הקריר, המופנם והמסוגר, מדבר בכזו פתיחות עם אדם שפגש רק לפני מספר שבועות, הוא מדבר איתו בפתיחות שבה לא דיבר כבר זמן רב, אפילו לא עם בני משפחתו, אבל היה משהו ברופא הזה שגרם לו להשתחרר… להרגיש חופשי ובעל בטחון… זה לא היה סתם רופא, זה היה מכין למוות. "אילו דברים לדעתך מעיקים עליך ביותר?" שאל הרופא, מר ג'פרסון הרהר בדברים, "המשפחה שלי…" הוא ענה לבסוף. "זה חשוב שברגע מותך תהיה שלם עם המצב סביבך, במיוחד עם המצב של משפחתך. זה יהיה הרבה יותר קל בשבילך עם היחסים בינך לבין המשפחה יהיו כאלה של שלום, כך תוכל להיפרד מן העולם בשלוה." הסביר הרופא. "אני מבין…" ענה מר ג'פרסון, "אך ישנן בעיות, סכסוכים בלתי פתורים…" מר ג'פרסון חשב לעצמו שאינו רוצה למות, הוא הרגיש מוכרח להישאר ולפתור את בעיותיו, רק כך הרגיש שיהיה מוכן לעזוב את העולם, הבעיות שלו לא אפשרו לו להיפטר מן העולם בשלווה. הרופא ידע זאת, למעשה זו הייתה תופעה נפוצה. "תראה." הוא אמר ועל פניו נמתחה ארשת של רצינות, "אהיה כנה איתך, לא נשאר לך זמן רב לחיות, אל תנסה להשלות את עצמך, אין באפשרותך לפתור את כול בעיותיך, לא נשאר לך זמן! מה שנשאר הוא רק להשלים עם המציאות סביבך ועם המוות, כך תוכל למות בשלווה והשלמה. חשוב שאת הסכסוכים עם משפחתך תפתור בדרך של שלום, אחרי הכול, אתה לא רוצה שיזכרו אותך כאדם רע, נכון?" הרופא שאל את השאלה הנוקבת בנימה מרגיעה והביט בפניו של מטופלו בארשת שליווה. "אבל… זה חשוב שהבעיה תיפתר…" ענה מר ג'פרסון. "ובכן, תשאל את עצמך בכנות," אמר הרופא, "האם יש לך מספיק זמן לפתור את הבעיה שלך? אם כן תפתור אותה, כמובן שאני ממליץ שתעשה זאת בדרך הרגועה ביותר, ואם לא, תשלים עם המצב." מר ג'פרסון הרהר בדברים למשך זמן קצר, "כמה זמן עוד נשאר לי?" הוא שאל לבסוף, "כמה שבועות לכול היותר…" ענה הרופא. "אני צריך לחשוב על מה שאמרת…" ענה מר ג'פרסון. הוא ידע שאם יתאמץ בכול כוחו, יש סיכוי די סביר שיוכל לפתור את בעייתו בזמן שנשאר לו, אבל דבריו של הרופא השפיעו עליו, אולי באמת עדיף להשלים עם המצב ועם האנשים שאיתם היה מסוכסך ולהיות רגוע כשיגיע הסוף? הרופא פנה לצאת מן החדר, "תלך על בטוח…" הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיו של מטופלו, ויצא. "אם אנסה לפתור את בעייתי, אהיה מוטרד בה עד רגעי האחרון ואולי אף לשווא והדבר לא ייפתר, מצד שני אם אשלים עם המצב, הדבר לא יפתור דבר בשביל אף אחד במשפחה, אבל לפחות אני אמות רגוע לוודאי…" מר ג'פרסון המשיך להרהר לעצמו לאחר צאתו של הרופא.
הסכסוך של מר ג'פרסון היה עם בנו היחיד, הנרי, שהחליט שברצונו ללמוד משחק ולעבוד בתיאטרון, בניגוד לרצון אביו, שציפה ממנו להמשיך במסורת המשפחתית ולרשת את ההנהלה של חברת התרופות הגדולה שבבעלות המשפחה (ביחד עם הירושה הגדולה מאביו, שלא תבוא אם יחליט לעבוד בתיאטרון). רונלד ג'פרסון כעס על בנו ולא ידע באיזה אמצעים יוכל לשכנעו לקבל עליו את התפקיד, הוא דאג לעתיד החברה ורצה שתישאר בחיק משפחתו ותמשיך להוות להם מקור פרנסה גם אחרי מותו, ואולי היה זה עניין סנטימנטלי, אולי הוא פשוט לא רצה שזרים ישתלטו על מפעל חייו. יותר מהכול, הוא כעס על בנו חלש האופי שלא היה מוכן לשאת באחריות של מה שקרא "עבודה אמתית", ובמקום זאת החליט לברוח אל עולם התיאטרון שקסם לו. מר ג'פרסון נזכר באחד מהריבים הרבים שהיו לו עם בנו, הוא שחזר את כול האירוע במוחו: "אבא, זה מה שאני אוהב וזה מה שאעשה!" הכריז בנו בתקיפות. "אז זה מה שחשוב עכשיו, אה? לעשות מה שאתה אוהב?! להיות 'מאושר'?!" גער בו אביו בנימה סרקסטית, "כמה מאושר תהיה כשיגמר לך הכסף ותיאלץ לחיות ברחוב?!" הוא הטיח את המילים לעבר בנו. "אבא, אתה לא יכול לראות ש…" "לא!" קטע אותו אביו בגערה מתפרצת, "אתה לא יכול לראות! אתה לא רואה מה חשוב בחיים באמת! אתה רק רואה מסביבך עולם צבעוני וקסום של פיות ופרחים, בו כול אחד יכול לעשות את מה שהוא רוצה ואוהב ולהיות מאושר! אתה חושב שזה באמת כך? למען השם, נתנו לך יותר מדי חופש כשהיית קטן! אולי אם היינו מחנכים אותך כמו שצריך – קצת יותר בקשיחות, היית מקשיב להיגיון…" בשלב זה אשתו של מר ג'פרסון התפרצה אל דבריו, "רונלד," היא פנתה אל בעלה ברכות, "אין טעם שתמשיך לדבר כך, הוא לא מבין…" היא התקרבה אליו וליטפה את לחיו. אם אשתו לא הייתה שם כדי לעצור אותו, הוא בוודאי היה ממשיך עד לקבלת התקף לב. היא הושיבה אותו על אחד הכיסאות שהיו בחדר והגישה לו כוס מים, פניו היו מיוזעות וגרונו היה יבש, הוא שתה בשקיקה, גופו כבר לא היה בנוי לריבים אינטנסיביים וסוחטי עצבים שכאלה.
אם חשבתם לרגע שמר ג'פרסון שכב כעת במיטתו והתחרט על הריבים והכעס על בנו, טעיתם! הוא לא התחרט על דבר, הוא עדיין כעס על בנו, על הבן שמרוב ריבים כבר עזב את הבית ובקושי דיבר עם אביו, על הבן שרק לפני כמה חודשים סיים את לימודי התיאטרון בניגוד לרצונו וכעת מחפש עבודה בתחום, עדיין מחפש עבודה, בעצם צריך לומר, ואם ימצא אותה, זה ספק גדול…
הנרי ג'פרסון כבר שמע את הבשורה על מצבו של אביו ורק לפני מספר שעות אזר את האומץ לנסוע אל האחוזה ולבקרו. הוא ארז כמה מזוודות מלאות בבגדים וחפצים שונים ועזב את דירת החדר בה התגורר, כדי לצאת לכיוון האוטובוס שייקח אותו מרחק כמה ערים משם, את הטיסה במטוס הוא לא יכל להרשות לעצמו.
בינתיים באחוזה, מר ג'פרסון קרא לאשתו, היא נכנסה אל החדר ונעמדה בדממה על יד הדלת, "שבי לידי." הוא אמר וטפח בידו על מקום ריק במיטה במחווה שהורתה לה היכן לשבת. היא התקרבה בצעדים יציבים ומדודים, התיישבה על המיטה באטיות חיננית והביטה בפניו החיוורים של בעלה בארשת שמביעה דאגה, על פניה נמתח חיוך של עצבות, היא עצמה את עיניה לרגע והתאפקה מלבכות, היה זה הרגע שבו לא רק שהיא ידעה שהוא הולך למות, אלא גם ידעה שהוא יודע את זה. "אני צריך את עצתך…" הוא אמר. זה היה משפט שלא שמעה ממנו כבר זמן רב, הוא היה רגיל לומר לה משפט זה פעמים רבות במשך עשרות השנים הראשונות של נישואיהם, כשהקשר ביניהם היה יותר חזק, אך ככול שהזמן עבר, כול אחד מהם המשיך להשתקע יותר ויותר עמוק בעבודתו ולהתרחק מהשני. כמובן ששניהם הסכימו לזה, הם נשארו בני זוג נאמנים והקשר ביניהם היה יציב, אבל כבר אי אפשר היה לקרוא לו קרוב והמשפט שאמר מר ג'פרסון כעת, לא יצא מפיו כבר זמן רב. "כן, בעלי?" ענתה גברת ג'פרסון את התשובה הרגילה. "אני דואג מה יהיה על הנרי אחרי ש… אמות." הוא אמר בנימה רצינית להפליא, זו אולי הייתה הפעם הראשונה שהביע דאגה אמתית לבנו, מאז שזה הכריז שילך ללמוד משחק, מאז תמיד היה מר ג'פרסון נוטה להתעלם ממנו ומצרכיו, עד כדי כך שאפילו הפסיק לממן אותו, אך לפני מותו הוא חשף את עורו האמתי, הוא תמיד דאג לבנו, ואדרבה בכך שהראה שהפסיק לתמוך בו, חשב שילמד את בנו על עצמאות ויגרום לו לחזור מדרכו הסרה, אבל לא כך היה ובנו לא למד ולמר ג'פרסון לא היה יותר הזמן להעמיד פני מתעלם מבנו יותר, הגיע הזמן לפתור את המצב אחת ולתמיד, לפני שימות. "אתה דואג להנרי, או לחברת התרופות?" שאלה אשתו בכנות מפתיעה. "לשניהם, אני מניח," הוא ענה, "אבל גם להנרי." "אני מניחה שכבר הבנת שהבן שלך עקשן מדי מכדי לרשת את הנהלת החברה…" ענתה אשתו. "מה לדעתך אני צריך לעשות?" הוא שאל. "בנוגע להנרי, או בנוגע לחברה?" שאלה אשתו, קמצוץ של זלזול נמסך בקולה, בעלה פירש זאת כמין עונש על כך שכול השנים העדיף את העבודה על פני המשפחה ובמיוחד על כך שהעדיף את טובת חברת התרופות על פני טובת בנו. "עם החברה אני יכול להסתדר לבד…" הוא צחקק. "ובכן," ענתה אשתו, "אתה יודע את דעתי. אני חושבת שעדיף שפשוט תשלים עם המציאות, הנרי לא הולך להשתנות, תצטרך לקבל אותו כמו שהוא…" היא ליטפה את ידו וקמה מהמיטה. "תודה." הוא לחש לה. "אתה יודע? הנרי מגיע היום לבקר, זו תהיה הזדמנות בשבילך…" אמרה אשתו בעודה מתקדמת לעבר הדלת.
כעבור מספר שעות נכנס הנרי אל חדרו של אביו, הוא עמד בפתח הדלת והתקרב אל המיטה בחוסר ביטחון, לבסוף הוא נעמד ליד המיטה, מביט על אביו מלמעלה, "הנרי, איך הולך בתיאטרון?" אמר אביו, מחויך, נימה של סרקסטיות מלגלגת נשמעה בקולו. "אבא, אפשר לא לדבר על זה?" ביקש הנרי, או אולי צריך לומר דרש. "אז, על מה רצית לדבר?" שאל מר ג'פרסון. "רגע, אני אביא לעצמי כיסא מהסלון." אמר הנרי ופנה ללכת. "אין צורך," אביו מיהר לעצור אותו, "תוכל לשבת כאן, על ידי." הוא טפח בידו על המיטה.


תגובות (1)

מה אתם אומרים, למחוק או להשאיר?

03/08/2013 14:27
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך