החבר שלי הוא חייזר פרק 20
"אריק?" לחשתי ונגעתי בזרועו. "מה קרה?"
אריק לא ענה דמעה זהובה ירדה במורד לחיו.
"אריק, מה עשית לפנים שלך?" קראתי והורדתי את החולצה שלי. קירבתי את הבד לפניו אך אז אריק תפס את ידי ומבלי להביט בי אמר:"אל תעשי את זה."
קולו היה חמור, קול שמעולם לא שמעתי לפני כן.
"אריק.." קראתי בקול חמור. "מה הטקס הזה כולל?" לא הרמתי את קולי, הוא אומנם היה מודאג אבל לא הרם, להפך, הוא היה שקט.
הרגשתי עגלי זיעה על המצח שלי, המדורה שמאחורי גבו של אריק הייתה גדולה וידעתי שאם אנחנו לא רוצים להישרף. שנינו חייבים ללכת צעד אחורה.
"זאת אשמתי." אמר אריק לפתע.הוא הרים את ידו והשתמש בקצה שרוולו כדי למחות את הדם מפניו.
"אם הייתי מהיר יותר." מלמל. "אם לא הייתי עוזב את העולם שלי..אם היתי נשאר. הן היו חיות..כולנו היינו חיים."
"אריק!" קראתי. "על מה אתה מדבר?"
אריק השפיל את מבטו והביט בי. האש הטילה צללים בפניו. צללים עצובים. שקטים וחמים.
"לא הייתי צריך לגרורה את נטרה לכאן." מלמל אריק לעצמו. "הכול קרה בגללי. לא הייתי צריך ללכת. לא הייתי צריך לעזוב."
"אריק!~" קראתי. "על מה לעזאזל אתה מדבר? זאת לא אשמתך שמרלת'ה-אן מתה. לא היית יכול לחזות זאת. איש לא יכל."
אריק חייך באומללות. "אבא שלי הוא לא איש." מלמל. "הוא אדם עוצמתי. והוא חזה את כל המוות. את האש. את המחלה שלך. הכל." אריק הרים את מבטו והביט בנקודה כלשהיא מעליי.
"אריק.." לחשתי. "על מה אתה מדבר?"
"אמילי..לא סיפרתי לך את עכל האמת בבית ההוא.."
"אם כך.." אמרתי וניסיתי להישמע אגבית ככל האפשר. "מה היא האמת?"
"אמילי.." רטן אריק וצל של חיוך העיב את פניו. "לספר לך יהיה מסוכן. את אמרת בעצמך שאם לא לדעת יגן עלייך אז.."
"אני יודעת מה אמרתי. אבל..אריק..אם לא תספר לי זה יאכל אותך מבפנים. ספר לי."
נגעתי בזרועו ואריק הרים את מבטו. עינינו נפגשו.
"ספר לי." לחשתי.
תגובות (2)
סולחת. תמשיכי!
:)