ציפורן אדומה. פרק 15.

סליחה שזה קצר. היום יהיה פרק בונוס, אבל בתנאי שתגיבו ;)
——–
"מילים אחרונות?" שאלתי שוב.
האנשים שתקו במבוכה.
"תסתכלו עליי!" התנהגתי בקשיחות. האנשים הרימו את מבטיהם. "תעזבו אותי בשקט, שמעתם?!" אמרתי והידקתי את הרובה עליהם.
"זה לא יקרה." הנער אמר והביט בי. הרגשתי שאני מתרוממת בלי שליטה. ריחפתי באוויר.
"מה קורה פה?" שאלתי בפחד.
"שתית את המים. אלה התוצאות." הנער חייך חיוך ערמומי. לא האמנתי שנפלתי לפח כזה. "עכשיו תכניסי את הרובה לכיס המכנס." הנער ציווה עליי, עשיתי זאת בלי התנגדות. הרגשתי איך כל הרגשות בורחות לי, איך העור שלי נעשה חיוור. המראה שהייתה מולי הראתה לי את העיניים השחורות שלי.
"לא.." לחשתי ודמעות ירדו מעיניי בשקט.
"כן." הנער חייך.
"את יודעת מה לעשות, נכון לושס?" הוא שאל. הנהנתי."כל הכבוד." הוא טפח בכתפי. רציתי להתאבד, אני לא רוצה להיות מהופנטת. אני פשוט לא רוצה.
"כל הכבוד ששתית את המים, אם לא היית שותה היינו הורגים אותך. " היה לי גוש בגרון שלא יכולתי לדבר.
"עכשיו תצאי ותעשי רק את מה שאנחנו אומרים." הנער אמר ושחרר אותי. אבל לאחר דקה סגר שוב את הדלת. "שכחת לשים את הפוני על העיניים. את לא רוצה שיחשפו אותנו, נכון לושס?" הוא הזיז את הפוני על עיניי. משום מה, הרגשתי שהפוני בכלל לא מפריע לי לראות."כל הכבוד." הוא טפח בכתפי שוב ושחרר אותי.
גם בלי הרגשות הרגשתי שאני רוצה להתאבד. הרגשתי כל כך רע עם עצמי שהיה בא לי למות. למה אני נופלת לפח שלהם כל פעם מחדש? למה? למה כל זה מגיע לי? למה ההורים שלי אימצו אותי ואף פעם לא גילו לי את האמת? למה הייתי חייבת לשים את הלק המחורבן(סליחה על הביטוי.) הזה? למה אני צריכה להיות בת של אל? למה נגזר עליי הגורל האיום הזה?
לקחתי את הרובה, כיוונתי אותו על לבי.