תליון הנשמות פרק ז׳ 3>

טוב היה אתמול פקשוש, העלתי את הפרק אבל הייתה בעיה….

"תאכלי." אמר אדמונד, בפנים קשוחות, גורר קערת אורז לרגליה של קריסטל שישבה על המזרן.
קריסטל הרחיקה ממנה את הקערה כמעט מיד.
"לא הייתי עושה את זה." זרק לה.
"הם צריכים אותי, אין להם סיכוי בלעדיי." היא הביטה בלהט בעיניו האפורות.
"מה גורם לך להרגיש כל כך בעלת ערך מכשפה?" שאל בזלזול.
"אני לא מכשפה." הוא פלט צחקוק כלא מאמין.
"משהגעת לכאן יצרת רק צרות, אני בהחלט מבין את החלטת המלך. להשאיר אותך פה ולא לשלוח אותך עם כל המשלחת בספינה." היא התרוממה מן המזרן מתקדמת לעברו בכעס,
"צרות?! אני הזהרתי אתכם ולא הקשבתם! רק בזכותי אתם יודעים כיצד אפשר לנצח את כוחות האופל! ואתם נותנים לי להירקב כאן בתא המזופת הזה?!" הוא הביט בה ללא אומר.
"לא יעזור לך להיות גיבורה, תאכלי את האוכל אחרת יחלשו כוחותייך ובאמת לא תוכלי לעשות דבר."
היא לא חזרה לשבת, ובטח שלא נגעה בקערת האורז,
"אתם…בני אדם עלובים, מקשיבים לכל מה שיש למלך לומר, הולכים אחריו כמו עיוורים בלי לנסות לחשוב לרגע קט בהגיון."
"ההגיון שלי אומר להקשיב למלך, ולא למכשפה." השליך בה, עיניה רשפו כעט.
"אתם עוד תצטערו, וכשתצטרכו אותי…אני כבר לא אעזור לכם." הוא שוב חייך בחוסר אכפתיות.

"היא כל כך יפה…העיניים האלו, השפתיים…התלתלים הזהובים, השדיי- אמר סאם בנימה חולמנית כשחיוך זחוח על פניו אך מריה קטעה אותו ואמרה באותה נימה-
"וביתו של המלך, שגם קטנה ממך בכמה שנים טובות ורק אם תעז להתקרב אליה יערפו את ראשך."סאם התיק את מבטו מאדריאנה והביט במריה בעצבים.
"את חייבת להרוס מסיבות, אע?!" היא לא ענתה לו היא רק חייכה בהתנשאות מתקדמת אל עבר אדם גבוה שנמצא גם הוא כמותם על הנמל.
"סר ארת'ור?" ארת'ור הביט במריה בשאלה,
"לאן פנינו מועדות?"
"למצוא את רסיסי תליון הנשמות הלא כן?!"
"אני יודעת אבל…היכן נדע איפה לחפש? הם יכולים להיות פזורים בכל מקום!" רק עכשיו חשבה על זה, וחשש מילא את ליבה,
"אל דאגה, אספנו מידע מכל הממלכות על התליון! אנחנו נפליג לאיי הגרונד, הספרים מעידים ששם הושחזו הלהבים הראשונים של המבנה המרחבי של התליון." מריה לא הבינה דבר אך הנהנה בכל זאת, כאילו הייתה מומחית בעניין.

הוא ליטף את שיערה הכתום, עטף אותה בחיבוק אוהב. רק לה היה מסוגל להראות רגשות.
הוא נזכר בלילה הראשון שראה אותה, כשהייתה תינוקת, נטושה…הוא היה רק בן ארבע עשרה כשאימץ אותה אל זרועותיו.
זה היה בלילה קר וגשום, בה הייתה מוטלת, בשמיכה דקיקה על קצה הנהר דסטניסט, כאילו מישהו רצה להשליכה שם אך תוכנותיו לא עלו יפה.
"קלאוס?" היא הרימה אליו את מבטה, עיניה השחורות הגדולות הביטו בו בתמימות, כמה הוא אהב אותה.
"שמעתי את רומן אומר שאנחנו עוזבים."
"אני עוזב, את נשארת פה." הוא לא יכול לקחת אותו איתה, למשימה הזאת…שאדון האופל הטיל עליהם, עם זאת רצה לשמר אותה קרוב. הוא ידע שאם ייכשל, אדון האופל יידע בדיוק באיזה נקודה רגישה לפגוע בו, הרי הוא יודע הכול…
"אני רוצה לבוא אתך…" אמרה,
"את נשארת פה." קבע.
"לא רוצה!" הינה היא התחילה להתנהג כתינוקת, מתחילה לרקוע את רגליה באדמה.
"בלי ויכוחים רובי! ותפסיקי להתנהג ככה מיד!" היא רק המשיכה עם המחווה המעצבנת הזאת.
"אני לא רוצה להישאר עם דודה אליס!" היא צעקה אליו, אך הוא כבר עזב את החדר.

ארת'ור לא החליף איתה מילה במשך כל היום, זה עיצבן אותה…כמובן לא משום שזה חסר לה, פשוט הוא יכול להיות כל כך קוץ לפעמים! זה חרה לה שהוא מתייחס ומדבר עם כל מי שעל הסיפון ורק איתה לא…
"שלום נסכיתי…" גבר נאה, גבוהה ורחב כתפיים קד קידה ונישק את כף ידה.
"יופייך מקרין על כל הספינה כולה…" מילותיו גרמו לה להסמיק, לא שלא התנסתה עם גברים בעבר, הרי בכל נשף שהוריה ארגנו הכירה המון גברים…אך הוא היה שונה, היה לו חיוך שובב כזה.
"ומי אתה?"
"סאם, סאם לרין. עבדך הנאמן."
"ובכן סאם, מה מעשיך כאן? על הסיפון?"
"אני כמוך נסיכתי, סומנתי בידי הגורל…" אמר בחזה נפוח.
"סאם, צריכים אותך למטה." זה היה ארת'ור, מפנה כמובן את גבו אל אדריאנה,
"אנחנו מנהלים כאן שיחה אם לא שמת לב סר ארת'ור." הדגישה את שמו בכוונה. הוא הסתובב אליה והביט בה,
"כמו שאמרתי, סאם, צריכים אותך למטה." חזר על דבריו באטיות.
"היה לי לעונג לדבר איתך נסיכתי." הוא קד בשנית אך כשבא לנשק את כף ידה ארת'ור הרחיק אותו,
"אל תהיה סוטה!"
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" קראה אדריאנה בזעם לאחר שסאם התרחק.
"למיטב זכרוני אביך אמר לי לפקוח עליך עיניים, לא לתת לך לפלרטט עם כל גבר אשר עובר על הסיפון." אדריאנה הביטה בו בהשתוממות,
"אינך מושל על חיי, אינך פוקד עליי פקודות ובטח שלא מחליט עם מי מותר לי ועם מי אסור לי לדבר!" היא הפנתה אליו אצבע מאשימה, הציפורן שלה נגעה בחזהו. הוא העביר מבט, מבודח על אצבעה כאילו נהנה מכל הסיטואציה.
"אני לא חושב שיש מקום לדעתך בעניין, אולי כשתגדלי." אדמומית פרחה בלחייה.
"אל תנהג בי כילדה!"
"אבל את כן." הוא רק הרגיז אותה עוד יותר, היא הפנה אליו את גבה, מכה את פניו בשערותיה והתרחקה ממנו בפסיעות גסות.

"מה ראית?"
"נערה…כהת שיער..עמדה בכיכר הכפר והרצתה לכל הפקידים שם שהגורל סימן אנשים ובלה בלה בלה.."
"נו!" הפציר בו רומן,
"עקבתי אחריה מעט.." המשיך ג'ספר…
"הם מתכוונים להפליג לאיי הגרונד. מחשבה חכמה…אסור לנו לתקוף אותם שם, הם רבים מידי."
"ברור שלא נתקוף אותם שם, כפי שאתה יודע ג'ספר המטרה העיקרית היא רסיסי התליון! ומכיוון שהם רבים יותר מאיתנו רק יקשה עליהם מבחינת מהירות."
"והם גם לא יודעים את פיסת המידע שהרגע השגתי…"
"לא…הם לא." אמר רומן, מחייך בזחיחות.

"תבדקו שהכול כשורה, הכינו את המטענים, כלי הנשק ובדקו שהכול נמצא במחסנים." איירון צעד על שפת הנמל, מחלק פקודות לאנשי משמר הממלכה.
מריה הביטה על הכפר, ליבה התמלא בעצב..היא ידעה שגעגועים רבים יאחזו בה ברגע שהם באמת יפליגו, היא משאירה שם הרי את כל ילדותיה…איננה יודעת מתי תחזור. את כל האנשים שאהבה.
כריסטיאן.
הוא כל כך יחסר לה, ליבה נצבט בכאב ובכעס, עליו.
"איירון, מהי השעה המשוערת להפלגה?" איירון אפילו לא הביט בה, הוא עקף אותה כאילו הייתה רק עלה נידף.
אישה…נו באמת, הוא לא האמין שהוא צריך להילחם לצד אישה! זה היה בעיניו כביזיון.
"שאלתי אותך שאלה." אמרה מריה בשיניים חשוקות. הוא המשיך להתעלם.
"אני חושב שהגברת שאלה אותך שאלה." שמעה קול מוכר וראתה גבר שחוסם את איירון מללכת, כריסטיאן חייך חיוך גדול.
"כריס.." חיוכה היה גדול אף יותר משלו כשהבחינה בו,
"באת…" אמרה בקול קלוש,
"ובכן מישהי חכמה אמרה לי פעם שאסור להפנות גב לגורל, כמו שאסור לך להפנות גב לגברת הזאת." כל אותו זמן הביט במריה, לא באיירון.
"עוד מעט…כשכל האנשים יעלו לסיפון." פלט איירון והלך משם.
מריה העניקה לכריסטיאן חיבוק חם ואוהב.