פשוט רציתי שתיהי שם, איתי.

כשאמא לא הייתה יכולה לדבר איתי הייתי אז שומרת הכול בתוך חדר שגם ככה לא היה גדול, הייתי משמרת במילים ובחרוזים על מחברות ויומנים, או שהייתי שופכת הכול ומספרת לאבא שבשמיים, אבל לפעמים פשוט הייתי צריכה קול לשמוע, מגע…
והלב שלי התחיל להתכסות בפיסות ובעטיפות, לעטות על עצמו צורות וקישוטים, ולפעמים שכבר לא היה מקום הם היו עוברים בזרם הדם מהלב לעניים והיו נשטפים החוצה בצורה של דמעה, בקישוט שקוף…בשקט בלי שאף אחד לא ישמע.
אני לא אשכח את התקופה שהיית בעבודה ובקושי היית בבית, היינו נמצאים אצל סבתא והייתי מספרת לה הכל, משתדלת לאסוף את כל כוחותיי כדי שלא אפלוט ואקרא לה 'אמא'…
היית כל כך עסוקה בעזרה לאחרים ששכחת אותי מעט, ומחסום רגשי וממשי התחיל להיווצר בינינו.
הייתי מנגנת מנגינות, הייתי רוקדת על במות ומייחלת שתייהי שם ותמחאי לי כפיים…אבל לא היה לך זמן אז הייתם שולחים מישהו אחר אם בכלל…
וניירות עשויים מעצים סוחבים על גבם שנים של סיפורים, דברים ששאלתי ולא יכולת לענות…
אז הזמן חלף ועכשיו אנחנו יותר בסדר ב"ה…אבל יש מצבים שאת כועסת שאני לא משתפת אותך בדברים, שאני מתעצבנת שאנחנו מתחילות לדבר ריגשי ולגעת במקומות רגשיים בלב שלי…אז אולי…אולי אם היית קוראת את זה היית מבינה שעדיין יש לי את הפחד הזה…לדבר…ולהרגיש שאת לא שם…איתי.