קצה חוט, הקדמה לסיפור

קצה חוט
הקדמה

אגדות רבות מדי יש בעולם, רבות מספור. ישנם את היצורים הקלאסיים; השדים, המכשפות, הגמדים, הדרקונים. ישנם גם הערפדים הפופולאריים של ימנו, אבל הם לא נוגעים בעולמנו. כי אם בשרשרת דימיונית של סופר עם מוח מפותח ונוטף דימיון מסתורי. סיפורנו מתרכז באגדה הידועה לשימצה אך מעלת הגיחוך. נקודת המפגש בין שתי נקודות החיבור, בין העולם שלנו, החמים ונותן את תחושת השייכות האהובה, לבין העולם הקר והאכזר אשר פועל במקביל לעולמנו. עולם הרוחות, שם נכלאו מיליוני הנשמות הצמאות לחיים טובים יותר. לפני כמה שנים הם מצאו פירצה לעולמנו, ומאז… מאז הכל השתנה. איש לא הבחין באותו הבחור בעל השיער הזהוב והעיניים התכולות והתמימות, שחדר לעולמנו ביום בהיר ורגיל אחד, בעל מטרה אחת ויחידה- להוציא את עולם הרפאים מתוך הכלא של מאחורי הקלעים. הוא המשיך בפעילותו השקטה, ממשיך לנווט את עצמו בדרך אל המטרה החשובה, אך בלילה אחד, כל השאיפות שלהן כיוון, כל התקוות, המאמצים, כל אלא התמוגגו עם קול הצחוק הנשמע באותו הלילה הקר והחשוך, נטול הכוכבים…

קול צחוק זהוב וקורן נכנס אל תוך שטח גן השעשועים הנטוש והאפל. אותו הצחוק היה שייך לנערה מקומית, ליילה האריסון, שמראהו המצמרר של פארק השעשועים לא הזיז לה כלל.
"אני כל כך מתגעגעת, מתי תגיע?" היא שאלה במתיקות את חברה, נושכת את שפתה.
"אני דיי קרוב, אני אגיע בעוד 20 דקות אוליי…," הוא ענה לה בטון מאוכזב.
"שטויות! אני אחכה לך, אני כבר בפארק," היא אמרה בחיוך. הוא פלט נחרה מוזרה, אשר גרמה לה לצחוק.
"מה עובר עלייך?" היא גיחכה.
"מה עובר עליי? את לא יכולה להשאר לבד! לא שמעת על מקרי הרצח שהיו לאחרונה?" הוא שאל אותה בעצבנות, לא מבין מה חשבה לעצמה כשהלכה לבדה. אבל הוא הכיר אותה, הוא ידע שהיא לא מייחסת חשיבות לאזהרותיו והפצרות אימה. כי כזו היא הייתה, היא הייתה סלע קשה לפיצוח, אך למרות כל זה, הוא אהב אותה. היא הייתה הכל בעיניו.
"מאוחר מדי, אני כבר כאן…ואני לבד, ואתה יודע מה זה אומר," היא מלמלה בחושניות, "תצטרך להזדרז," היא אמרה, מחייכת בערמומיות.
"את לא נורמאלית, ליילה! אני אשתדל להגיע הכי מהר שאפשר…אבל בבקשה, על תעשי שטויות!" הוא הפציר בה.
"אני לא אעשה שטויות, מה אתה דואג?" היא צחקה למשמע תחנוניו, שהיו מוגזמים מאוד בעיניה.
"אני מכיר אותך ליילה, את מושכת אלייך צרות כמו אל מגנט. טוב, אני צריך לנתק, נתראה כבר בעוד כמה דקות," הוא נאנח.
"אני אחכה לך כאן", היא אמרה, "אוהבת…," היא מלמלה ומיד סגרה את השיחה. היא סידרה את מעילה, שהגן עליה מפני הקור העז שעטף את עורה, כמו שמיכה לא נוחה במיוחד והביטה סביבה, סורקת את האיזור. זה היה הפארק האהוב עלייה כשהייתה קטנה. היא אהבה להיות כאן, משום שהמקום היה תמיד שוקק חיים ושמחה. אבל עכשיו מכשעבר הזמן, המקום הפך לזירת רפאים חשוכה. הנדנדות חרקו עם הרוח שנשבה לה לפה ולכאן, והקרוסלה בצבע הצהוב והמתקלף הסתובבה לה בשקט, משמיעה צלילים לא ברורים וצורבים לאוזן. ליילה עיקמה את פרצופה בחמיצות למראה המוזנח והאפל של המקום שבעבר היה שונה כל כך.
"זה יותר דומה לגן רפאים… לא לגן שעשועים," היא גיחכה לעצמה. היא התיישבה על הספסל הקרוב, אוחזת בפלאפונה, בעודה מציצה בשעון מדי כמה דקות… או אפילו שניות. השקט המוזר והאווירה הקודרת של המקום גרמו לה למעט צמרמורות וחוסר סבלנות, אבל היא הייתה בטוחה שהיא לבדה, ושהכל בסך הכל בראש שלה. כי אחרי הכל, מה כבר יכול לצוץ בגן שעשועים מטונף ונטוש?!
עיניה סרו שוב אל מסך הפלאפון, לבדוק מה השעה, אלא שאז המסך הפך שחור.
"מה… למה המכשיר הדפוק הזה התכבה פתאום?" היא מלמלה לעצמה ומיהרה להדליק אותו שוב, אחוזת פחד מן החושך שפתאום עטף את עיניה מכל כיוון, אבל הפלאפון לא רצה להידלק.
"לעזעזל!" היא זרקה את הפלאפון בעצבים. אותו הפלאפון נשבר לחלקים, אך זה לא עניין אותה. היא רק רצתה שחברה יגיע כבר. לפתע, נשמעו צעדי רגליים מתקרבים. ליילה עצמה את עינייה, עוצרת את נשימתה בחשש.
"סליחה?" קול מתוק דיבר אליה. ליילה פקחה עין אחת בחשש, בולעת את רוקה בכבדות. מולה הופיעה ילדה בעלת שיער בלונדיני ארוך וחלק ועיניים כחולות, כמו שני קריסטליים נוצצים. ליילה הביטה בילדה, מפחדת לומר מילה.
"ראית את הכלב שלי? את בו?" היא שאלה בציפייה. ליילה הביטה בה לרגע, מבולבלת. כעבור רגע היא הניעה את ראשה לשלילה.
"הו, טוב, תודה לך בכל זאת," הילדה חייכה אליה במתיקות כובשת ולאחר מכן החלה ללכת ממנה. ליילה התעשתה מהר ותפסה ביד הילדה בעדינות. אותה הילדה הסתובבה לכיוונה, בוהה בה בעיניים מבולבלות.
"איך קוראים לך, ילדה?" היא שאלה אותה.
"קוראים לי אליס, איך קוראים לך?" היא החזירה לה, שמחה כל כך על תחילתה של שיחה עם אדם חדש. ליילה חייכה לעצמה, הילדה הייתה כל כך מתוקה בעיניה. מה ילדה כמוה עושה לבדה פה, בגן שעשועים נטוש והרוס למחצה?
"קוראים לי ליילה," היא ענתה לה בחיוך, "יש איתך פה מישהו, אליס?" היא שאלה בהיסוס. בכל זאת, לא הרגישה נעים להכנס לתוך חייה הפרטיים.
"בטח שכן, אבא שלי!" היא אמרה, חיוך רחב נפרס על שפתיה.
"אבא שלך? איפה הוא?" ליילה תחקרה אותה.
"אני… אני לא יודעת, בפעם האחרונה שעזבתי אותו הוא היה עסוק עם מישהו…," אליס ענתה, "אבל קודם אני רוצה למצוא את בו!" אליס התעקשה.
"תרצי שאני אעזור לך?" ליילה שאלה בנימוס, אליס צחקה צחוק מלא חיים.
"הו, כן! זה יהיה נפלא!" היא צהלה, ולאחר מכן משכה בידה של ליילה, מקימה אותה מן הספסל הרעוע.
"איפה להתחיל לחפש?," ליילה שאלה, אליס משכה כתפיים. "הוא אמור להיות כאן בסביבה… אני יודעת שהוא כאן", היא אמרה. כך הם החלו לשוטט ביחד, מחפשים אחר הכלב האבוד של אליס. לא עבר הרבה זמן, ומן השיחים נשמעו קולות מתקרבים.
"אני חושבת שזה הכלב," ליילה חייכה לעבר אליס. אך אליס לא נראתה מאושרת כשנראתה קודם. למעשה, פניה הפכו חיוורות עם כל צעד מתקרב. מן השיחים יצא בחור, בערך בגיל ה-25 לגילו, אולי יותר, אולי פחות. שערו הבלונדיני והגולש עד לכתפיו הרחבות נראה מלוכלך ומטונף, ופניו נראו מוכתמים, זיפיו היו עבים וגסים. מראהו היה מזוויע. מכנסיי הג'ינס הפשוט שלבש היו קרועים בחלקים גדולים ממנו, וחולצתו הייתה ספוגה בדם סמיך וטרי. ליילה הייתה אחוזת נשימה כשהבחינה בו. הוא היה האדם המצמרר ביותר שנתקלה בו בכל ימי חייה. בידו השמאלית החזיק סכין דקה וארוכה, אשר הייתה מלוכלכת גם היא בדם, ועיניו, עיניו היו כחולות ויפות כל כך, כשל אליס, אך המבט הקשה וחסר החיים קדר לה, הפחיד אותה עד כלות נשמתה.
"אליס, צריך לזוז…" הוא מלמל לבתו בקול חורקני, מתעלם מנוכחתה המזועזעת של ליילה.
"אבל אבא, לא מצאתי את בו!," היא מלמלה ברוגז. הבחור איגרף את ידיו, עיניו זהרו אליה באיום.
"נמצא אותו, עכשיו צריך ללכת," הוא אמר, קולו ריקני ונוהם. אליס הרכינה ראש, והחלה ללכת בעיקבותיו. רגע לפני שניגשה אליו, הסתובבה אל ליילה.
"תודה על העזרה, ליילה," היא אמרה בחיוך קטן, ולאחר מכן הסתובבה חזרה עם גבה אליו, תופסת בידו המוכתמת בדם.
הבחור שלח מבט ארוך ומייגע אל ליילה. עיניו הכחולות צדו אותה במבט מזהיר שמורה לה לשמור על הפה סגור. כעבור רגע, הם צעדו ביחד, נעלמים בחשכה. ליילה המשיכה לעמוד כך במשך כמה שניות בעיניים פעורות ומפוחדות, אך לאחר שהבינה מה עשתה החלה לרוץ לכיוון השיחים, מחפשת אחר הילדה.
"אליס? אליס איפה את?! אליס!," היא צרחה באימה, דמעות חונקות החלו לעלות בגרונה.
"אליס! נו, תעני לי…בבקשה," היא ייבבה בקול בעודה רצה, אלא שאז רגליה נתקלו בדבר לא ברור, מפילות אותה על הקרקע הלחה. ליילה פקחה את עיניה, לא מבינה למה היא מרגישה כאילו היא טבועה בתוך שלולית…
היא הרימה את ידיה, וברגע שהבחינה בנוזל סמיך ואדום החלה לצרוח בקול.זה היה דם. היא שכבה בתוך שלולית גדולה של דם. כשהרימה את ראשה,עיניה נתקלו בגופת אדם תלויה על אחד העצים, אישוניו בוהים בה במבט חסר חיים.
את מראיהו לא הצליחה לפענח, מאחר וגופו ופניו היו מרוטשות בצורה בלתי הגיונית. ליילה הרימה את ידיה הרועדות על פיה בבהלה, בוכה בקול רם. היא הרגישה שהיא שהולכת להשתגע.
"אליס! אליס…," היא בכתה. רגליה נפלו על האדמה, פלג גופה העליון צנח על הקרקע, כתפיה רועדות בלי שליטה, כשלפתע הרגישה ביד קרה נוגעת בכתפה, וזאת צרחה באותו הרגע, מתחילה להכות את אותו האחד.
"ליילה… ליילה זה אני," הבחור אמר, עוצר את תנופות ידיה. ליילה הרימה את ראשה ברגע.
"דני… אתה… אתה איחרת, ו…," היא לא הצליחה לסיים את המשפט מבלי מלפרוץ בבכי. היא הביטה בו לכמה שניות וכעבור שנייה כבר שקעה בחזיהו, ממטירה עליו את דמעותיה. הוא אחז בה חזק, ידיו תומכות במותניה בעודו פולט אנחה כבדה למראה הזוועה שעמדה מולו.
"בואי, אני אחזיר אותך הביתה… אנחנו נמצא את מי שעשה את זה," הוא אמר בביטחון, בעודו מלטף את לחיה ברוך, מנגב את דמעותיה המלוחות. היא הנהנה בשקט, והשניים עשו את דרכם למכונית. דני החזיר את ליילה לבייתה, וביום למחרת התייצב שוב, תומך בה. ליילה הסתגרה בתוך עצמה במשך זמן ממושך וסירבה לספר על מה שקרה אז באותו הלילה, מתוך הפחד על הסובבים אותה לשלומם, אך לאחר שכנועים רבים מצידו של דני לבסוף הסכימה. היא סיפרה לו על הילדה, על הבחור המצמרר שפגשה, על הסכין. הכל. דני הפציר בה להסגיר את אותו האחד לרשויות, אך זאת לא רצתה לשמוע. היא פחדה יותר מדי מפני אותו הבחור בעל השיער הבלונדיני והעיניים התכולות. מראה עיניו חדר כבר לחלומותיה, משתיק אותה, אך כשחלפו מספר ימים עידכון חדשות מזוויע שינה את דעתה.
תמונת ילדה הבזיקה בה פחד ורחמנות. זו הייתה ילדה יפה מאוד; שיער בלונידיני גולש וחלק, חיוך חם ואוהב, ועיניים כחולות ונוצצות. שמה היה אליס יאנג, וזו הייתה הילדה שפגשה בגן השעשועים. אז, ליילה לא יכלה לשמור על שתיקה. היא סיפרה על אותו הבחור שפגשה ונתנה תיאור מדוייק למראהו, ובתוך ימים ספורים נמצא אביה של הילדה. שמו היה סיד יאנג.
כאשר ליילה התבקשה לזהות את את הרוצח היא השתוללה. מראהו נחרט בזכרונה, ומבטו האטום והצורם חדר לחלומותיה בעל כורכין. רק מלחשוב עליו היא הרגישה איך קרביה מתהפכים ומתמלאים פחד וזעזוע ובעקבות כך היא התנגדה נחרצות לפגוש בו שוב. אנשי הביטחון דחקו בה לזהות אותו, לבל ישתחרר וימשיך בזממו, עד שלבסוף הסכימה.
היא נעמדה אל מול קיר זכוכית אטום, אשר דרכו ניתן היה לצפות במתרחש בחדר הצמוד שמולה. אז היא הבחינה בו. שערו הבלונדיני נראה מטונף, ןמבטו היה תקוע ברצפת החדר, שפוף וחסר כל חשק. זה היה הוא.
לפתע, כאילו הרגיש בליילה, הוא הרים את עיניו התכולות, נועץ מבט ארוך ומצמרר באותה האחת שהביטה בו דרך קיר הזכוכית. ליילה המזועזעת והמפוחדת אישרה שזה אכן הוא ומיהרה להסתלק מהמקום, נסה על נפשה כאשר היא אחוזת פחד וצמרמורות. את הדרך לביתה עשתה תוך כדי בכי מר וכאוב, אך לפחות ידעה שעכשיו כשהוא כלוא, הוא לא יכל להתקרב אליה.
כעבור ימים סיד יאנג הוכנס לכלא כשהתברר שאת הרציחות האחרונות הוא ביצע- למשך שארית חייו. ולמרות שזה רווח לליילה, סיפורה של הילדה, אליס, לא נודע לה. עד היום.