"מחכה…"

אני מסתכלת על המדרגות של הבמה, אני מתרגשת רק על המחשבה שעוד פחות משתי דקות אני יהיה שם, ישיר מול כל כך הרבה אנשים שאני אוהבת ועוד יותר נלחצת מהמחשבה שאני הולכת להופיע מול אנשים ששונאים אותי. הגיע הזמן – תורי לעלות, החברות המופיעות מאחלות בהצלחה אחרון ואני הולכת רועדת למרכז הבמה. אני עומדת שם, באמצע הבמה, לבד בלי שום דבר שיגן עלי. הפסנתרן מתחיל לנגן את השיר שלי "מחכה" של ריטה ואני מרגישה את האדרנלין ממלא אותי.
"יום אחד זה יקרה.." אני מתחילה לשיר בחוסר ביטחון רועדת בכל גופי.
"בלי שנרגיש משהו ישתנה" לא לא זה לא מספיק טוב! אני לא טובה! אני חושבת לעצמי
"משהו יגע בנו משהו ירגע בנו" אני מסתכלת לקהל השנוי במחלוקת, חלק מוקסמים וחלק מתכתבים להם בטלפון כאלו שאני לא רואה אותם
"ולא יהיה ממה לחשוש" אני רואה שתי בנות בקהל שצוחקות עלי
השנאה הזאת שלהן, שנאה שלא אוחזת בשום סיבה מוחשית היא זאת שעוזרת לי להמשיך, אני רוצה להוכיח להן שהן טועות ושאני יותר טובה. כי אני יודעת שלא על הקול שלי הן צוחקות, אלה עלי.
אני מגיעה לפזמון "וזה יבוא אתה תראה.." ועכשיו שום תגובה מהקהל לא מזיזה לי, האדרנלין של ההופעה השתלט עלי, אני מרגישה כאלו אני מלכה כאלו אני הבן אדם בעל הכי הרבה מזל בעולם.
אני מסיימת את השיר, מרוצה, מקווה שאני לא מטעה את עצמי ויורדת אל מאחורי הקלעים.
החברות הטובות שהופיעו לפניי שולחות לי מילות פרגון חמות שמרגשות אותי יותר מכל דבר אחר.
אחריי עולה עוד זמר, וזהו סף המופע.
אנחנו יורדים לקהל, עדיין בהרגשה המדהימה, זאת שיש רק כשמופיעים.
אבל אף אחד לא בא. המילים החמות נשארות מאחור, אני רואה איך ממלאים את חבריי במחמאות מכל הצדדים ורק אני עומדת במרכז האולם, לבד. זה לא אותו הלבד שהיה על הבמה – זו בדיוק התחושה ההפוכה.
מדהים איך רגשות יכולים להתהפך בשנייה.
אני רצה לשירותים, לא רוצה שיראו אותי בוכה.
מאותו היום אני מחכה, מחכה ליום שאני יצליח והם ישארו מאחור.
כי מאז הבטחתי לעצמי שיום אחד זה יקרה. ואני יודעת, זה יקרה, בזכות כל אותם האנשים שדרכו עלי.
וזה יבוא, אתם תראו..